אני זוכרת ימים של חסד בתחילת התשובה שלי. אני זוכרת את בעלי טס בתשובה ואני אי שם מחפשת דרך מילוט, גישור, בריחה, פיוס. אני זוכרת איש שמח בחלקו ואישה, אני, שצועקת הצילו. כמה שהיינו צריכים לעלות על הגשר, כמה פירוד היה בינינו וכמה מחלוקות. הפערים החלו להיפתח לאורך ולרוחב, אבל האהבה - היא לא הייתה בפירוד, האהבה הייתה באחדות.
בתוך כל הנפרדות והשוני שהחל להיות מנת חלקנו אני זוכרת שאני אוהבת ושאני אהובה. לא הצלחתי להסכים להיפרד מהשונה והאהוב הזה, והייתי צריכה למצוא את החן שבו כדי שאוכל להמשיך את הקשר בשלום ובשפיות. הייתי צריכה לשנות את החשיבה ולהיפרד משכבות עבות של תפיסות עולם שהיו מפוסלות היטב במוחי ובתודעתי.
עקשנותו של בעלי לשמור על שלום הבית ועקשנותי שלי להמשיך לאהוב למרות הנבדלות - אלה היו כלי הנשק שלנו. הוא קיבל הוראה להיות קשוב אליי, לא לדחוק את השעה ולכבד אותי איך שאני. הרב אמר לו "אשתך יודעת", וצמד המילים הזה פתח אצלי שער תודעתי עצום שקשור באופן שבו היהדות תופסת את האישה.
אני זוכרת שזה ריכך את קירות הלב שהיו בהיכון. מבחינתי מרחב האהבה הזה, שנחתם בינינו בנישואינו, הוא היה הסכם הערבות ההדדית שנחרט בינינו. יצא שההוא עם השטריימל הוא אהבת חיי, והייתי צריכה לאהוב אותו "בחינם" כמה שנים טובות עד שנתפרנו מחדש. וכמה זה היה שווה מכל הבחינות.
מתוך הרפיון וההקשבה נבנה עולם חדש. ועדיין יש פערים בינינו, ועדיין יש אהבה בנו, והיא בחינם, מנצחת.
דין דין אביב
זמרת, יוצרת ומורה לשירה