בִיצה ניידת

התפיסות הליברליות משפיעות באופן מסוכן על רווקי המגזר

ד"ר חנה קטן , ט"ז בסיון תשפ"א | עודכן: 18:40

בִיצה ניידת-ערוץ 7
ד"ר חנה קטן
צילום: יפעת צדוק ליאור

המסכן תמיד צודק. הקורונה הפכה אותי לאישה אינטליגנטית. פתאום ערימת הספרים עבת הכרס הולכת ומתכווצת, כשמדי פעם האיש האינטליגנט מזה ימים ימימה מוסיף עוד ספר לתחתית הערימה. וכך אני זוכה להתעמק בסוגיות חברתיות ולאומיות רלוונטיות מתמיד.

כך למשל הספר 'ניידים ונייחים' שקראתי לאחרונה. בספרו טוען גדי טאוב שיש מכנה משותף חד־משמעי בין המשפטיזציה של הפוליטיקה, התמיכה בזכויות הלהט"ב, השנאה לנתניהו והתמיכה בפלשתינים, והכול הולך אחר הגישה הליברלית־פרוגרסיבית בעולם כולו.

לפי הגישה הזאת המדוכאים צודקים בגלל שהם מסכנים, או אמורים להיות מסכנים, ולא משנה מה הם עושים. כך מסתירים את העבירות הפליליות של המהגרים והשחורים באירופה ובארצות הברית "כי הם מסכנים", וכך מנסים להציף את הארצות הללו בהגירה של "המסכנים", ולפגוע בגלובליזציה כי היא מחזקת את ה"לא מסכנים". הכול עולה בקנה אחד. כך הם נלחמים במסורת היהודית כי היא אנטי ליברלית־פרוגרסיבית וכן לאומית ויהודית, ותומכים בהחלשת הצבא בעזרת פמיניזם ומשפטיזציה. הכול סובב סביב אותה נקודה.

טאוב טובע מטבע לשון מעניין. הוא קורא למסורתיים־לאומיים "נייחים", אלו שעומדים במקום ורוצים לחזק את העם בארצו, ולליברלים הוא קורא "ניידים" כי הם מתנגדים לקביעות במסורת ובעם ובארץ ובמדינה, והם כאילו אנשי העולם הגדול במעשה ובדעה. הנייחים יודעים מה הם רוצים. יש להם ערכים, יש להם כיוון, יש להם דרך. הניידים פחות. הסיסמאות הפרוגרסיביות שלהם משתנות והם נוטים לערכים מופשטים ולא מוגדרים לא בכיוון ולא בזמן. כן, גם הזמן הוא גורם משמעותי במלחמה בין הנייחים לניידים.

חברת המבוגרים־צעירים. לי לפעמים יש רושם שחלק מהניידות הזאת גולשת גם למחננו. זה בא לידי ביטוי למשל בכך שהדור של ילדינו היקרים הוא אלוף בהכנות. יש לו מערכת השהיה מובנית וכל שלב בחיים דורש התבוננות, התכווננות והתחברות רגשית. ילדינו ניגשים לכל שלב ברכבת החיים בספקנות, בתהייה, בחששות ועם הרבה רגש. מנגנון ההשהיה הזה פוגש את ילדינו לפני השירות הלאומי, הישיבה, הצבא, הלימודים הגבוהים או המדרשה, לפני החתונה ולפני לידת הילדים. יש פה חיפוש של דיוק, חתירה לאמת ודרישה לשלמות. כפועל יוצא מכך הם מוכנים פחות לפשרות, ומשתהים בקבלת החלטות ומחויבויות בעלות משקל. והרי ההחלטה על חתונה היא המשמעותית ביותר בחייו של אדם, והצעירים מבינים זאת היטב.

וכאן מתחילה הבעיה. בדור שלנו נולד מושג חדש שחדר גם לציונות הדתית: מבוגרים־צעירים. מדובר על בוגרים צעירים בני שלושים פלוס ומינוס, שחיים מחוץ לבית הוריהם לבד או עם חברים ומחכים בנחת (או שלא בנחת) לבניית ביתם. הם מפרנסים את עצמם, בחיי היומיום לא חסר להם דבר, אבל בניית משפחה אינה נראית אצלם באופק. נוצרות קבוצות של צעירים עם רקע חברתי דומה במקום גיאוגרפי מסוים, מה שמכונה בלשון העם "ביצות הרווקים", שבהן עשויים המבוגרים־הצעירים הללו להיות במשך שנים. הם מסתכלים בקנאה מצד אחד, אך גם בשמץ של רחמים מצד שני, בחבריהם ובחברותיהם שנישאו ואיבדו את החופש שלהם. הם לא ממהרים לשום מקום. בדרך כלל יש היסחפות כלפי מטה ברמת שמירת המצוות שלהם ושלהן, סוג של שעון תיאולוגי שהתקדמותו אינה לטובה, וכך גם בקשר שלהם עם הוריהם ועם חבריהם הנשואים מן העבר.

באופן טבעי כשהם בונים בית סוף סוף, המשפחה שהם מקימים קטנה יותר מהמקובל אצל חבריהם, גם עקב גיל הנישואין המבוגר וגם בעקבות שינוי ערכי לכיוון הליברלי יותר. בספר 'רווקות מתמשכת בציונות הדתית' מנתח ד"ר ארי אנגלברג את התופעה הזאת על כל צדדיה ממבט כפול – כמי שהיה חלק מהביצה הזאת עד לפני כמה שנים, וכחוקר אובייקטיבי־ליברלי שמביט באופן חיובי על שינוי הנורמות המקובלות בציבור הדתי־לאומי. הרווקים האלה הם בעצם ניידים, מלשון נעים ונדים, והם מסרבים להיות נייחים.

ציפייה עולה, מחויבות יורדת. איך מייבשים את הביצה הזאת? גם אני מגויסת למיזמי שדכנות, אך זו משימה מתישה ומייאשת. לפנייך רשימה ארוכה של בנות נפלאות, כולן כלילות השלמות. מספר הבחורים ברשימה המקבילה קטן הרבה יותר. היכן מתחילים? אני יודעת שאסור להביט על הנושא כך, כמו להבדיל שכאשר אני באה לטפל בזוג מאותגר פריון, אני לא יכולה לחשוב כל הזמן על כך שקיימות כל כך הרבה מטופלות עם קשיי פריון. כעת השליחות שלי היא מול הזוג הזה, ולא עליי המלאכה לגמור. מה שברור הוא שהשליחות של העוסקים בשידוכים היא השליחות החשובה ביותר בציבור שלנו, וגם אני לא רשאית להיפטר ממנה.

אבל זה לא מספיק. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות בתחומי מדעי המוח והפסיכולוגיה החברתית אשר דנים ביחסים בינאישיים, אינטימיות ובריאות נפשית כללית, מוצאים שבמאה העשרים ואחת קשה יותר לשמר מערכות יחסים זוגיות ברמה טובה לאורך זמן. חלק מהסיפור הוא שהציפיות גבוהות יותר, ומולן נמצאת רמת מחויבות הדדית שהולכת ויורדת. זה מאתגר. מחקר חשוב שנערך באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית מראה שלא רק שיותר קשה לשמר מערכות זוגיות בימינו, אלא שהבדידות הופכת להיות מגפה בחברה המערבית, וזה קורה דווקא בזמן שאנחנו מקושרים טכנולוגית יותר מאי פעם.

מה זה צבע כחול? קשה היום לצעירים להתפשר. קשה להם גם להבין שבניית קשר עם בן זוג מהמין השני מחייבת "להיכנס לראש שלו", כפי שמתאר בהרחבה ובצדק הספר הקלאסי 'גברים ממאדים ונשים מנוגה'.

פרופ' נדב שנרב בספרו 'קרן זווית' על פרשת מצורע מציג פן אחד של ההבדל בין נשים לגברים. לדידו, צבע של חפץ מסוים אינו עובדה מוחלטת. קביעה זו אינה נובעת מהבדלים בחדות הראייה של המתבונן. הגדרת הצבע תלויה הרבה מאוד במקובלות החברתית, בהרגשה הנפשית, בגישה התרבותית ובמגדר. כן, יש הבדל ברור בין ההסתכלות של גברים ונשים על צבעים. סדרת גוונים שגברים יגדירו את כולם ככחול, יוגדרו על ידי רוב הנשים כצבעים שונים – טורקיז, תכול שמיים, כחול ירקרק, כחול ים ועוד. אין הבדל בין עיני המתבוננים, אבל יש הבדל בראש של המתבוננים – הנשים רגילות להבדיל בין הגוונים והגברים לא, זה כל הסיפור. ומה שנכון ביחס לצבעים נכון גם באלף תחומים אחרים. צריך להרחיב מבט אל עבר כל צבעי הקשת. אלו הם החיים.

לתגובות: drchana2@gmail.com