מרים פרץ
מרים פרץ צילום: מאיר אליפור

התחלה// נולדה לפני 67 שנים בקזבלנקה שבמרוקו. בת בכורה במשפחה של חמישה ילדים.

אבא// יעקב אוחיון ז"ל. "איש צדיק תמים. בארץ עבד כמנקה רחובות. נולד וגדל בהרי האטלס, לא ידע קרוא וכתוב והמילה היחידה בעברית שהייתה שגורה על פיו הייתה ירושלים. זה היה שם קוד שלו לנצח ישראל. אבא היה רועד מבכי כשביטא את המילה הזאת והיה מנשק כל אות ואות ממנה".

אמא// איטו אוחיון ז"ל. "אישה יראת שמיים. סמל לנתינה. במעברה אמא בנתה פרנה, מעין טאבון גדול, ובכל יום שישי הייתה משכימה קום בארבע לפנות בוקר, בבאר שבע החמה, מבעירה את האש עם גזרי עצים שאספה ואופה לנשות המעברה לחם לכבוד שבת, והכול לשם שמיים. רק נתינה ונתינה. אמא עבדה כמנקת מדרגות וכל שקל שקיבלה העניקה לילדים".

פשטות// "ההורים שלנו גידלו אותנו בפשטות ובתמימות. אמא הקריבה את החיים שלה למען אחי, שהיה בעל תסמונת דאון. באותם ימים לא הייתה מודעות לבעלי הצרכים המיוחדים ואנשים התקשו לקבל אותו. אמא ראתה את חרפתו ולא הסכימה לשלוח אותו למוסד. היא גוננה עליו עד יומה האחרון ואחרי מותה אנחנו האחים טיפלנו בו".

אמונה// "ההורים שלי הטמיעו בנו אמונה תמימה בה'. אמא הייתה עומדת כל בוקר ליד המזוזה, מניחה עליה את כפות ידיה ואומרת בקול: 'אלוקים, תודה שקמתי, תודה שאני רואה, תודה שאני הולכת'. ואבא, כשהיה לי מבחן הוא היה נעמד ליד ארון הקודש בבית הכנסת ומתפלל בכוונה שאצליח. ככה גדלתי".

רואה עולם// למדה בבית הספר אליאנס במרוקו. "גרנו במלאח, השכונה היהודית, בבית בלי מים זורמים ובלי שירותים. כל חיי עבדתי. מכיתה ג' התחלתי לעבוד כמנקה בבתים. אבל לא התלוננתי אלא שמחתי, ובכלל מבחינתי להיכנס לבתים ולגלות דברים חדשים היה מרגש. אני זוכרת שבאחד הבתים שניקיתי עמד פסל של פיל. עד אותו יום לא הכרתי חיה כזאת. בבית אחר נחשפתי לפלא הזה של מים זורמים בברזים".

המשיח// עלתה לארץ בגיל תשע. "לא אשכח את הלילה שבו ישנו בחצר המשותפת עם השכנים הערבים ואבא אמר: 'ילדים, תהיו בשקט כי הלילה יבוא המשיח'. ובאמת, בשעה שתיים וחצי הגיע שליח הסוכנות היהודית לקחת אותנו לארץ ישראל. היציאה הזאת מהבית בחושך מוחלט ובדממה שהשכנים לא ישמעו הייתה רגע משמעותי בחיי".

מעברה// המשפחה עלתה לישראל ושוכנה במעברת חצרים בבאר שבע. "היו שם אנשים קשי יום, אבל חמים וטובי לב. הצריף שלנו היה רותח מחום, ישנו במיטות ברזל, היה לנו פרימוס מנפט ואין ספר אחד בבית. אבא עבד כמטאטא רחובות בבאר שבע. אמא לא עבדה. חיינו בדלות טוטלית, עוני אבל עם שמחת חיים. שמחה שאנחנו בבית שלנו וברכה במעט שהיה לנו".

אוניברסיטה// למדה בתיכון מקיף דתי ב' בבאר שבע. "באותה תקופה עבדתי בניקיון אצל פרופ' יהושע גבעון. אשתו מנהלת בית ספר, והיא זו שלימדה אותי מה זה בכלל אוניברסיטה. היא גם זו שהכינה לי תוכנית לימודים לשנה הראשונה. התייחסתי ללימודים באוניברסיטה ביראת כבוד. ישבתי שעות בספרייה ולמדתי".

מצטיינת// בוגרת תואר ראשון בספרות והיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. "אהבתי את הלימודים. שתיתי את החומר בצמא. הציונים ברוך ה' היו גבוהים ובשנה השנייה לתואר זכיתי במלגת לימודים על הצטיינות יתרה". בהמשך למדה לתואר שני במינהל חינוכי באוניברסיטה העברית.

אליעזר// בגיל 21 הכירה את מי שלימים יהפוך לבעלה, אליעזר, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. "איש חסד ענק, שעסק כל חייו בנתינה. גבאי בית כנסת, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. האיש שלי. הוא כל כך האמין בי. אם הגעתי למה שהגעתי - זה הכול בזכותו". נפטר בגיל 56 ממחלה קשה, שהחמירה בעקבות שברון הלב על מות בנו הבכור אוריאל.

היי דרומה// כזוג צעיר עברו לאופירה, עיר ישראלית באזור שארם א־שייח. אליעזר עבד כמפקח מטעם משרד הבריאות והיא עסקה בחינוך. באופירה נולדו שני בניהם הגדולים, אוריאל ואלירז. בעקבות הסכם השלום עם מצרים פונו בשנת 1982 מביתם. את ביתם החדש קבעו בגבעת זאב, ומאז היא שם.

מנהלת// במשך 22 שנים ניהלה את בית הספר היסודי ממלכתי תל"י (תגבור לימודי יהדות) שמנה 1,400 תלמידים, והקפידה להנחיל לימודי מורשת לתלמידיה. "בבית הספר הממלכתי שלי התפללו בבוקר, למדו פרקי אבות, למדו פרשת שבוע וכל ילד למד את פרשת בר המצווה שלו איתי. דגלתי בכך שלא יהיה תלמיד שלא יכיר את המורשת שלו. מה יעשה בהמשך חייו - זה כבר עניינו. היו בהתחלה הורים שהתנגדו, אבל האמנתי בחזון הזה ובחשיבות שלו".

אוריאל// שניים מבניה, אוריאל ואלירז, נהרגו בעת שירותם הצבאי. בנה הבכור, סגן אוריאל פרץ בן ה־22, נהרג במארב בדרום לבנון. "אוריאל הוא הביטוי של האמונה ביכולת האדם לשנות את מצבו. הוא סמל הרצון שמוביל לגבהים. הוא היה קטן מימדים, נמוך, משקפופר, וחלם להיות הרמטכ"ל המרוקאי הראשון. לא קיבלו אותו לסיירת גולני אבל הוא התעקש ולא ויתר לעצמו ולבסוף היה מצטיין הצוות, נשלח לקורס קצינים והפך למנהיג".

אלירז// בנה השני, רס"ן אלירז פרץ, נהרג לפני יותר מעשור בהיתקלות עם חוליית מחבלים ברצועת עזה. "אלירז היה בן תורה וירא שמיים. קוראים לו אלירז אליהו והוא הוא אליהו הנביא, מקדש שם שמיים. הספרא וסייפא בהתגלמותו. הוא קבע עם אשתו הצדיקה שלומית שבכל פעם שהוא חוזר מהצבא הוא יעבור קודם בבית המדרש כדי להתמלא ברוח".

למה// "האובדן הוא קשה כל כך. בהתחלה שאלתי: 'למה, ריבונו של עולם?', אבל די מהר הבנתי שזה לא מוביל אותי לשום מקום והתחלתי לשאול 'לשם מה?', מה הייסורים האלה באים לומר לי. לא שאין לי רגעי שבר ונפילות, אבל כנראה שמי שחווה תהומות של חושך יודע להעריך קרניים של אור ולהודות על הדברים הקטנים־גדולים של החיים".

הנחת// "כששואלים משפחה שכולה כמה ילדים יש לה, זו שאלה קשה. את מי לספור, את החיים או את המתים? אבל התשובה ברורה, זכיתי לשישה ילדים. נכון, שניים אינם איתי בגוף אבל הם ישנם ועוד איך, ברוח. הרוח שלהם כאן איתנו". הארבעה הנוספים הם הדס (37), אביחי (35), אליסף (32) ובת־אל (30). "הם מאור עיניי. הם שנותנים טעם לחיי".

מפקחת// כיום משמשת כמפקחת במינהל חברה ונוער במשרד החינוך. במסגרת תפקידה היא מרצה בפני בני נוער, חיילים, מורים ומנהלים, משתפת בסיפורה האישי ומשוחחת על ערכי אהבת הארץ, המורשת היהודית וחיים עם משמעות.

בוחרת מחדש// "אנשים שואלים אותי: 'איבדת שני בנים, איך את יכולה להמשיך לחיות?', ואני עונה להם שאני בוחרת בחיים". מאז נפילת הבנים מקדישה את זמנה להנחלת המורשת, "אבל אלו ממש לא דיבורים של כאב. אני אומרת: 'בואו נסתכל על חצי הכוס המלאה, על הטוב שיש לנו. בואו ניקח את רגעי המשבר ונצמח מהם'. לכל אדם יש את השק שלו, את ההתמודדויות שלו, והבחירה בידיים שלו מה יעשה עם זה. אני מאמינה שיש בכל אדם את הכוחות לצמוח".

פרס ישראל// ביום העצמאות ה־70 למדינת ישראל קיבלה את פרס ישראל למפעל חיים על "חיזוק הרוח היהודית־ישראלית". בטקס נשאה בשם מקבלי הפרס דברים שזכו להד תקשורתי, ושר החינוך דאז נפתלי בנט הורה ללמד את נאומה בבתי הספר. מאז אף נשמעה הקריאה למנותה לנשיאות.

הנני// "לא חלמתי להיות נשיאה ולא דמיינתי את זה, אבל אני באה מהעם ושמעתי את הקריאה שלו. תמיד בחיי התייצבתי לכל שליחות שהעמיד לפניי ה', ואני מתייצבת לשליחות הזאת עם אמונה גדולה ותפילה. הנני, זה הקוד של השליחות שמנחה אותי. אני אעשה הכול כדי לזכות, אבל אני יודעת שה' מחליט מי ייבחר לנשיאות וכל החלטה של הקב"ה תשמח אותי".

להוסיף טוב// "אני רואה את בית הנשיא כבית שממנו צריך לצאת אור. יש בנו כל כך הרבה טוב. אנחנו עסוקים רק במריבות ובשסעים כל הזמן, ומרוב העשן הזה אנחנו לא רואים את הטוב שקיים, ועוד איך. צריך להפיח תקווה בעם ולחזק את הביחד. זה עם שידע המון משברים. צריך לשדר לו אמונה ותקווה".

אני ניצחתי// "עוד לפני שהתקיימו הבחירות לנשיאות - אני ניצחתי. קמה לה אישה שגדלה במעברה, שלא ידעה קרוא וכתוב, שלא היה ספר אחד בבית שלה והצליחה להגיע לקו הגמר. זו זכות גדולה וזה כבר ניצחון בשבילי. אני מודה על הזכות להיות במדינת ישראל, שמאפשרת לילדה עולה ממעברה להגיע למעמד הזה. ואחרי הכול אני אדם מאמין ואיפה שהקב"ה יחליט - שם אני אהיה".

אם זה לא היה המסלול// רופאה. "לטפל בבני אדם ולקדש חיים".

במגרש הביתי:

הבוקר שלי/ קמה לקראת השעה חמש וחצי, מתארגנת ומשיבה לעשרות פניות של אנשים מהארץ ומהעולם. "אני מוצפת בפניות של עם ישראל. בכל יום בממוצע אני מקבלת בין 50 ל־60 פניות של אנשים בבקשה לחיזוק, ברכה ועזרה. אני משתדלת לענות לכולם". בשבע וחצי יוצאת לעבודה. "אין יום שבו אני לא נפגשת עם חיילים, אנשי משטרה, בני נוער ועוד. כל שבוע אני פוגשת כאלף בני אדם". חוזרת הביתה בסביבות השעה אחת עשרה בלילה.

פלייליסט/ שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. "שירים שיש בהם אהבת מולדת".

השבת שלי/ "שבת קודש. זמן לעצמי, להירגע מהמרוץ השבועי ולהקשיב לעצמי".

דמות מופת/ רות המואבייה. "הדמות האהובה עליי. הנאמנות, הדבקות במטרה, הנחישות, האהבה וטוב הלב".

מפחיד אותי/ "שנאת אחים".

משאלה/ "ותן שלום בארץ בינינו ובין שכנינו".

כשאהיה גדולה/ "לשבת עם הנכדים, לחבק אותם ולזכות לשמוח בחתונה של כולם".

לתגובות: rivki@besheva.co.il

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו