כמו כל שירותי הביון בארץ ובעולם, גם על פעילות המוסד הישראלי יש בדרך כלל איפול מוחלט. כל שביב מידע שחושף טפח מהפעילות מושך אהדה ציבורית ותשומת לב גדולה, יש שיאמרו גאווה לאומית. תעיד על כך אפילו הצלחתה של הסדרה 'טהרן', שהיא רק שיקוף עלילתי לפעילות המוסד. אלא שבשביל לוחמי המוסד, מאחורי ההילה מסתתרת מציאות יומיומית לא פשוטה כלל מבחינה פסיכולוגית ונפשית. "ההתמודדות במצבי לחץ אומנם לא אופיינית דווקא ללוחמי מוסד אלא לכל הלוחמים בצבא. אבל המיוחד אצל אנשי מוסד הוא שהם חיים תחת לחץ ובחוסר ודאות במשך תקופה ארוכה, ולעיתים קרובות בסביבה עוינת", אומר חבר הכנסת רם בן ברק, לשעבר המשנה לראש המוסד. "אתה שואל האם לפני ביצוע של מבצעים מסוימים היו לי פרפרים בבטן? ברור שאתה מפחד. אני פחדתי הרבה פעמים, כמו כל אחד. אתה עושה צרכים במכנסיים מרוב פחד. אין בן אדם שלא פוחד. מי שלא פוחד הוא טיפש. אבל האם אני יודע לתפקד גם במצבי לחץ? התשובה היא שכן, אחרת לא הייתי מצליח בתפקיד כל כך הרבה שנים. האם אני יודע לשלוט בפחד? כן".
מה הרגשת כשהיה כישלון במבצע?
"היו מקרים שלא הצלחנו, היו גם מקרים שלא הצלחנו במאה אחוז. אבל בסדר, זה חלק מהעניין, לא משהו מיוחד".
אתה דווקא משדר נינוחות.
"נכון, כי גם כשאני לחוץ, אף אחד לא יראה עליי שום דבר. אני יודע לתפקד במצבי לחץ קיצוניים, זה חלק מהתכונות שדורשים. תמיד הייתי מודאג, אבל אני לא נותן שיראו את זה עליי. אם אתה נראה בן אדם לחוץ, מיד יעלו עליך. אדם שלא יודע להסתיר את הלחץ לא מתאים לעבודה הזאת. כל הרעיון הוא שאתה יודע להיות לחוץ בלי שרואים את זה עליך, וכך הלחץ לא פוגע לך בתפקוד וביכולת לקבל החלטות".
זוגיות באישור המוסד
במסגרת השירות במוסד ישנה תחושה נוספת שמתלווה לפחד וקשה לא פחות ממנו. "הבעיה העיקרית במוסד היא הבדידות והסבל מהבדידות", קובע ההיסטוריון וחבר הכנסת לשעבר פרופ' מיכאל בר זוהר, מחבר הספר 'המוסד – המבצעים הגדולים'. "במסגרת הראיונות שערכתי עם אנשי מוסד שמעתי מהרבה גברים ונשים על הקושי הכרוך בבדידות. אחד מהלוחמים אף הראה לי שיר שהוא כתב על כך שהבדידות היא דבר נורא. הוא חי בארץ ערבית תחת כיסוי ערבי, ותוך כדי שירותו הוא קיבל בדרך עקלקלה הודעה שנולד לו בן. הוא היה ברקיע השביעי ורצה לחגוג את זה ולשתות כוסית עם מישהו, אלא שהיחידים שהיה יכול להיפגש איתם היו מי שהוא מרגל אחריהם.
"היו עוד סיפורים. יעל, אחת הלוחמות, סיפרה לי שישבה ארבע שנים ביישוב ערבי בחו"ל. היא השתגעה מזה ורצתה לצאת לרחוב ולצעוק 'אני יהודייה'. היא לא יכלה לסבול את המציאות של הלבד. מדובר ברגשות טבעיים, כל אדם חפץ בזוגיות. זכורה לכולנו לוחמת המוסד המפורסמת סילביה רפאל שרצתה להכיר בן זוג. בתחילה המוסד בדק את בן הזוג והתיר לה להיפגש איתו, ובפעם השנייה שנפגשה היא כבר לא סיפרה למוסד. היא פחדה שהמוסד יתערב בעניין".
רם בן ברק מעיד כי הבדידות היא אתגר שאפשר לעמוד בו: "חודש שלוחם נמצא לבד עם עצמו הופך להיות אצלו סוג של שגרה. שגרה מלחיצה, אבל שגרה. אתה הולך לישון ולומד לחיות עם המתח הזה. בחרו אותך כי אתה יודע לחיות עם המתח הזה, ובגלל זה תהליך המיון הוא כל כך ארוך. אנשים לא חושבים כל הזמן 'עוד רגע יתפסו אותי', כי אם הם יחיו ככה הם כנראה לא מתאימים לעבודה הזאת. הלוחמים יודעים לבדוק את עצמם ואת המציאות שבה הם נמצאים והם לומדים לחיות עם זה".
כדי להתמודד עם הקשיים הנפשיים במסגרת השירות זוכים אנשי המוסד לליווי פסיכולוגי מקצועי. "המחלקה שלי הייתה אחראית על מיון, סיוע וליווי רגשי ועל ייעוץ וסיוע ארגוני", מספרת ד"ר מירי נהרי, לשעבר ראש מערך הפסיכולוגיה במוסד. "אנשים חיים בתנאים של מתח ולחץ, ולארגון חשוב לתת את הסיוע האישי להם ולמשפחותיהם. עבודה במקום הזה משפיעה על המשפחה כולה. הרעיון הוא שהפסיכולוגים הם של הבית, ואותם אפשר לשתף בהכול ולא צריך לחיות בפחד מה מותר ומה אסור להגיד".
מה עושים אם למשל אישה דורשת לדעת מה קורה עם בעלה?
"ליווי זה לא מידע על הבעל אלא מענה למצוקות שלה סביב הזוגיות ומטפלים בנושא הזה ביחד. ככלל, המשפחות די מעורבות במה שקורה".
בסיפור של אלי כהן האלמנה לא ידעה כלום.
"עברו מאז חמישים שנה, תביא בחשבון שחלו שינויים מאז. אכן, יש עיסוקים שיודעים בהם הרבה פחות. האישה יודעת שיש דברים שלא אומרים לה וזה בסדר, זה גם חלק מההסכם לפני שמישהו יוצא לתפקיד. האישה מצהירה שהיא מסכימה לזה".
תקופה קשה מבחינה זוגית יכולה לגרום לעובד להחליף תפקיד?
"יש הרבה התחשבות עד כמה שאפשר בצרכים של בני אדם, כי זה לטובת כולם. אם לא טוב לי, לא טוב לארגון. בדרך כלל במצבים כאלה אני אדבר איתם, ואם ההערכה שלי אכן מכוונת לכך שהוא צריך לעבור תפקיד, הוא כבר יפנה למי שצריך לפנות. אם אני אפנה למפקדים שלו זה תמיד צריך להיות בידיעתו, וזה נחשב למקרה חמור, לכן בדרך כלל הוא כבר יפנה בעצמו".
רם בן ברק מספר על ההתמודדות האישית שלו בתא המשפחתי: "צריך שלאישה או לבעל תהיה משפחה תומכת שמבינה אותם ועוזרת להם להתמודד עם הקשיים. את אשתי שיתפתי בכל מה שעשיתי בחיי, למעט דברים ספציפיים שלא שיתפתי כי לא רציתי להדאיג אותה או כי היה לי אסור, כמו חיסולים כאלה ואחרים. אבל ביום יום ובחששות שלי בוודאי שהיא הייתה שותפה. אתה לא יכול להכיל את זה לבד, צריך משענת. שיתפתי אותה בהרבה מאוד דברים, אבל הילדים היו מחוץ לעניין".
בעיני בן ברק, צריך לתפוס את המוסד כעבודה לכל דבר. "אתה קם בבוקר ונוסע לעבודה, מתאמן וחוזר לאכול צהריים בבית ולאסוף את הילדים מהגן. פעם בשבועיים-שלושה, תלוי באינטנסיביות של הפעילות, אתה יוצא למבצע עצמו שלוקח יומיים או שלושה ולפעמיים שבועיים או חודש, וחוזר לשגרה".
איי־קיו פחות חשוב
כדי להימנע ממצב שבו אנשי מוסד אינם מסוגלים להתמודד עם הלחץ הנפשי נערך מיון מדוקדק וארוך ביותר למועמדים. "אחרי שיש מיון מאוד קפדני ודקדקני יש הכשרה מאוד קפדנית ודקדקנית", מדגישה ד"ר נהרי. "בכל זאת, מדובר בחיים מוזרים שפחות דומים לחיים האזרחיים הרגילים. יש אנשים שזה מתאים להם, ומי שזה ממש לא מתאים לו לא יעשה את זה. הייתי אומרת לאנשים: אם אתה לא מתאים לנו, אנחנו לא מתאימים לך. לא יהיה לך טוב אצלנו, זה הדדי, אתה תסבול. לכל אחד זה קשה, ואם אתה לא מסוגל יש מקצועות אחרים. אל המוסד צריך לבוא עם התכונה, האיכות והיכולת הנדרשות מראש, והמקום רק מחזק אותן, כמו טכנאי שיש לו ידיים טובות ועניין בטכנולוגיה ותוך כדי עבודה היכולת שלו משתפרת. אנחנו רוצים למצוא את אלו שיש להם ידיים טובות, מי שבתור ילד שיחק והרכיב, ועכשיו נכשיר אותו ותוך כדי עבודה הוא ישתפר יותר ויותר".
ד"ר נהרי, בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן, תואר שני באוניברסיטת תל אביב ותואר שלישי בארצות הברית – כולם בפסיכולוגיה, שירתה בבתי חולים לחולי נפש ובהמשך דרכה עבדה שנים רבות במוסד עד שפרשה לפנסיה. עד לא מכבר היא הייתה שם בשביל הלוחמים, פעמים קיבלה אותם במקום העבודה במשרד ופעמים במקום מגוריהם, ולעיתים גם חצתה יבשות כדי להעניק סיוע רגשי ונפשי, "באירועים דרמטיים בוודאי, אבל בדרך כלל הייתי במשרד", היא אומרת.
איך היה לגדל ילדים תוך כדי השירות?
"לא פשוט, מאוד מורכב. זה דורש מאמץ מאוד גדול, לגייס משאבים ורעיונות איך להקל ולעזור. אני הגעתי עם ילדים יחסית גדולים, לכן היה לי יותר קל. ולמרות זאת הייתי שמחה לעשות זאת שוב. זה תפקיד מרתק ומעניין, זכיתי לעשות משהו שהוא משמעותי וחשוב, הזדמנויות מאוד מיוחדות ובונות אישיות".
אפשר לחזות מראש מי יתמודד עם קשיים מנטליים ופסיכולוגיים?
"המיון במוסד הוא מאוד מעמיק וקפדני, בדומה למקומות כמו טייס. אנשים לא יודעים איך יתמודדו בשמיים כשיתהפכו באוויר עם הראש למטה, כנ"ל אצלנו. אחד הקשיים בקורס הוא שחלק מהאנשים שמתמיינים לתפקיד בעצמם לא יודעים מה הוא ואיך יתפקדו בו מכל בחינה. יש קורס שחשבנו שהמועמד הוא האיש הכי מתאים בעולם, אבל גילינו לבסוף שאין לו תכונות הכרחיות. למשל אנשים שיכולים לעבוד בצוות, אבל גם יכולים להיות ימים ארוכים לבדם. לעיתים אדם עובר לתפקיד אחר ורואים את המגוון הגדול של הכישרונות שלו. נכון שאם אדם טוב ורק יש לו פן אחד בעייתי שקשה לו מנטלית והוא לא מתאים, לא בהכרח סגרנו עניין, כי יש לו בוודאי הרבה תכונות אחרות שמתאימות".
אילו תכונות נדרשות בעיקר?
"חשובה לנו מאוד אמינות, כי אנשים עובדים לבד ואי אפשר לבקר את העבודה שלהם, וכמובן יכולת התנהלות במצבי חרדה ולחץ. מה קורה לך כשאתה בלחץ ובחרדה, אנשים שיודעים להתנהל באופן נעים וטוב. החיים במוסד יוצרים מצבי לחץ ועומס, השאלה היא איך אדם מנהל את המצבים והרגשות הללו, האם הוא מתפרק או שהוא פועל טוב יותר. יש כאלה שפועלים טוב יותר, השאלה היא הניהול של החוויה הפנימית".
איי־קיו גבוה מול חוסן נפשי, מה יותר חשוב בעיניכם?
"יש דיווח על אישה עם האיי־קיו הכי גבוה בעולם שעבדה בתור ספרנית. אין קשר בין איי־קיו להצלחה. אנחנו רוצים איי־קיו גבוה, אבל אנחנו רוצים לא פחות יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה וגמישות מחשבתית. יותר מגובה האיי־קיו חשוב לנו לדעת כמה הלוחם גמיש מבחינה מחשבתית, מאלתר, מתמודד עם קושי שפתאום מתעורר ואיך הוא יוצא ממנו, מה היכולות הבין־אישיות והאישיות שלו, מהם הכוחות הנפשיים שלו, לא רק השכל. יכול להיות אדם חכם שלא מצליח לעשות עם זה הרבה".
ואם יש לו רקע משפחתי קשה, יש לזה משמעות בקבלה לתפקיד?
"מה אדם עושה עם הקלפים שקיבל מאלוקים - זה תלוי בו. הם יכולים להיות לא טובים והוא הפך אותם למקור של כוח להתמודדות, או יכולים להיות לו קלפים מצוינים והוא הפך אותם למקור של פינוק. אילו קלפים האדם קיבל זה חשוב לנו, אבל יותר מכך חשוב לנו מה הוא עשה איתם".
לפעמים קורה שמגייסים לוחם, אך עקב התמודדויות נפשיות נאלצים לוותר עליו חרף ההשקעה הטכנית והכלכלית האדירה שנעשתה בהכשרתו. "האם הדחתי לוחמים למרות כל ההכנות כי לא עמדו בציפייה? מעט מאוד. בשוליים היו אנשים ששחיקה גדולה מאוד גרמה להם לסיים את הקדנציה", מספר בן ברק. "ככלל, רוב האנשים לא מחזיקים יותר מדי שנים. לא מדובר בחמישים שנה של קריירה כלוחם. עושים קדנציה או שתי קדנציות וממשיכים הלאה לתפקידי מטה או לתפקידים פחות מלחיצים. אני הייתי לוחם במשך 25 שנה, אבל לא כולם מוכנים לחיים כאלה. אתה לא חותם לכל החיים ואפשר להפסיק עם זה".
היו לוחמים שצפית להם גדולות ולא הוכיחו את עצמם?
"לא ידעתי מראש. אף אחד לא יכול לדעת אם אתה מתאים או לא מתאים, כי אתה אף פעם לא נתקל בסוג כזה של עבודה. הרבה מאוד אנשים שהכרתי וחשבתי שהם מתאימים ושלחתי אותם לא הצליחו. לעומת זאת היו כאלה שהייתי בטוח שלא יעברו והם כן עברו. לפעמים אתה לא יודע שיש כוחות שקיימים בך, לעומת זאת יש כאלה שחושבים שהם אמיצים גדולים או חזקים מבחינה נפשית ומסתבר שהם לא כאלה. אתה צריך להעמיד את עצמך בסיטואציות כדי לדעת. בקורס מעמידים אותך תחת המון לחצים, רודפים אחריך, כדי לראות שאתה מסוגל".
דילמות של סוכן דתי
אחת התחושות הקשות שאיתן נאלץ הלוחם להתמודד, מספרת נהרי, היא התחושה התמידית שהוא נרדף. "לא ייתנו ללוחם 'למות עם פלישתים', מקשיבים לו. אם הוא לחוץ ומאוים הוא לא יהיה שם. בסיטואציה כזאת זה לא המוסד ירוויח והאיש יפסיד, אין ניגוד אינטרסים. אם הוא מרגיש מאוים זה האינטרס של כולם, של המשרד והמדינה, שיהיה לו טוב". לדברי נהרי, המוסד הפיק לקחים מהמקרה של אלי כהן, שבו הוא חש מאוים והרגיש שסוגרים עליו, ולמרות זאת בלחץ המדינה חזר לסוריה למשימה שממנה לא חזר. "היום אין מצבים כאלה", היא אומרת בביטחון.
ויש גם התמודדויות של שומרי תורה ומצוות. שהייה במדינת אויב או כמעט בכל מדינה אחרת בעולם, בלי קהילה או קשר רציף עם חיים יהודיים, עלולה להביא את הלוחם הדתי לדילמות מצפוניות בנושאים כמו שבת וכשרות. אומנם היתר הלכתי ישנו, אך חיים לא יהודיים בעליל עלולים לגרום למשקעים נפשיים למי שרגיל בשמירת מצוות. "כל העבודה במוסד היא פיקוח נפש, לכן אם הוא בא מרקע דתי הבעיה היחידה היא הנכונות לחיות את הכורחים והפיקוח נפש", מסבירה נהרי, "אם הלוחם יגיד 'בשום פנים ואופן לא', אז אנחנו לא יכולים להמשיך איתו, כי בהחלט לוחם במוסד עומד בפני שאלות דתיות כמו אכילת חזיר וחילול שבת. בהחלט הוא יצטרך לפעמים לאכול במסעדה לא כשרה או לעשות פעילות בשבת, אבל מסכמים איתם מראש שאם אפשר לא לקרוא להם - לא קוראים, ויש כאלה שהעיסוק בכך הוא רק בשוליים. הלוחמים הדתיים, ויש לא מעט כאלה, לא צריכים לאבד את עצמם מבחינה רוחנית, אלא יש אירועים ספציפיים שבהם הם יידרשו לפעילות שלא מתאימה לאורח החיים הדתי, ואז צריך לפתור את השאלה. ככלל, יש רב למוסד ויש מהלוחמים שמתייעצים איתו".
אחד הגורמים שמחיים ומרוממים את רוח הלוחמים הוא תחושת השליחות הגדולה. "לא הייתי מוותר על יום אחד", אומר בן ברק. "חיים מעניינים, מאתגרים, עם הרבה אדרנלין, הרגשה מאוד טובה שאתה עושה משהו חשוב. אתה רואה שאתה מצליח וגורם למדינת ישראל להיות בטוחה יותר".
תחושת השליחות נתנה לך כוחות נפשיים?
"ברור שיש לכך השפעה על התחושה שלך, אבל אני לא יכול להגיד שבכל בוקר קמתי ואמרתי 'אני חלק ממשהו גדול'. בסוף אתה חי את חיי היומיום שלך. אתה לא יכול להיות כל הזמן בהרגשה של פחד או לחץ, לא משנה אם אתה עושה את זה לטובת דבר כזה או אחר. נכון שהיכולת והמוטיבציה שלך לחיות חיים כאלה לאורך זמן ולצאת שוב ושוב למשימות תלויה בזה שאתה חושב שאתה עושה משהו חשוב. לא הייתי עושה את זה בשביל הכיף שלי. אתן לך דוגמה: אני לעולם לא עושה פעילות אקסטרים, אני לעולם לא מסתכן, לא קופץ ממטוסים ולא עושה בנג'י, אני לא מסכן את החיים שלי על שטויות. אבל יש דברים שבהם אני מוכן להסתכן וזה השירות. בשירות היו מצבים מסוכנים. אומנם בחלקם לא הרגשתי את זה באותו רגע, אבל הייתה תחושה של סכנה לחירות שלי, הייתי יכול להיכנס להרבה מאוד שנים לבית סוהר. אני לא יודע אם היו יורים בי, כי אני באופן אישי לא הייתי במדינה שאם הייתי נתפס היו תולים אותי".
לד"ר נהרי חשוב לומר כי רוב הפעולות מצליחות במידה רבה, והלוחמים עומדים בהן בגבורה יתרה גם מבחינה טכנית וגם מבחינה נפשית. "על כל ברוֹך של המוסד שהגיע לעיתונות ויודעים עליו, לא יודעים כלום על מה שהצליח, מאות ואלפי מבצעים שהצליחו. לתקשורת תמיד מגיעים מבצעים שלא הצליחו, לכן המידע מוטה, למעט מבצעים עדינים כמו ארכיון הגרעין של איראן שהמוסד הביא לישראל ונתניהו הציג אותו בפני כל העולם. מדובר על לוחמים עם יכולות וגם ערכים של נכונות להקריב אישית ומשפחתית. כל המשפחה מגויסת, המוסד זה קבוצה מדהימה עם יכולות שכליות ונפשיות וכוחות וערכים של אהבת העם והמולדת ויהודים בכלל, בלי היסוס ובלי מירכאות. יש תחושה של שירות משמעותי וחשוב למדינה. ויש בו גם התייחסות משפחתית. לא רק אתה מעניין אלא מה קורה לילדיך, לאשתך ולמשפחה כולה. אם אתה לא בארץ והמקרר מתקלקל, מישהו יבוא לעזור לאשתך אם צריך שירות ושליחות".