מילון אבן שושן מגדיר פתיחה שחוקה לטור כ"פתיחה במשפט 'מילון אבן שושן מגדיר'". ואחרי ששמנו את הספתח הצולע הזה מאחורינו, אפשר לדבר על הסוגיות הבוערות שעל הפרק. יסלחו לי המשברים הלאומיים והדרמות הדיפלומטיות מבית ומחוץ, הפעם הזאת אתמקד בביתי שלי, שלא לומר בבתי שלי.
ואכן, מלבד שני הבנים היעקביניים יש לי גם בת קטנה וחביבה, שאינכם שומעים עליה רבות כי כל כבודה בת מלך פנימה. ואם נדמה שהמשלתי את עצמי הרגע למלך אז בסיידר בסיידר, קצת ביטחון עצמי עוד לא הרג אף אחד (חוץ מההוא שעף גבוה מדי לשמש אבל אני אין לי כנפיים או מוטיבציה לקום מהספה אז תנוח דעתכם).
בקיצור, הילדה בת שלוש וכדרכן של בנות גם היא נמשכת להתעסקות בבובות פרוותיות יותר או פחות. במקרה של הבת שלי מדובר בבובות תינוק על עגלותיהן ושאר האקססוריז שסבתא שושי וסבתא בטי לסירוגין מרעיפות עליה מדי חג, מועד או צום דאורייתא.
בובת התינוק הראשונה שהילדה קיבלה הסבה לה קורת רוח רבה והיא הייתה מטפלת ומשתעשעת בה המון. "ילדת שעשועים היא!" הייתי מכריז מדי דברי בבובת התינוקת, והבת שלי רק הייתה בוהה בי כאומרת "משיבוצים חביבים לא עושים קריירה". ילדה נבונה.
הבלגן התחיל אחרי שבועות בודדים, כשהילדה ניגשה אלינו וביקשה עוד בובת תינוק.
"אני מרגישה שאני בשלה לעוד תינוק", היא אמרה במילים כאלה או ממש אחרות אבל עם משמעות זהה.
"אין בעיה", אמרה לה אשתי, כאילו זו לא החלטה שראוי לדון בה בכובד ראש.
"נשמה טהורה שלי", אמרתי לאשתי תוך ניסוי של כינוי חיבה חדש, "הילדה גם ככה חד־הורית, אז עם בובת תינוקת אחת היא מסתדרת אבל שני תינוקות זה כבר סרט אחר, את בטח זוכרת".
"קודם כול, ממה שאני זוכרת גם אני הייתי די חד־הורית עם השניים הראשונים", היא הגיבה במהירות הבזק בלי להשתמש באף כינוי חיבה, חדש או ישן, "דבר שני, אני חושבת שהיא יכולה להתמודד עם שתי בובות תינוק. היא לא תהיה הילדה הראשונה שעושה את זה".
בלית ברירה נאלצתי להתקפל ולאפשר את התרחבות המשפחה הזעירה אצלי בסלון, ובאמת, להגנתה של בתי צריך לומר שהיא הקדישה את כל זמנה לתפעול וטיפול בשניים הקטנים שלה.
"היא אפילו עזבה את העבודה שלה בשביל זה", אשתי אמרה לי בגאווה, "אם שמת לב היא כבר לא מוכרת לנו קפה תמורת אלף שקל לכוס".
ובאמת הילדה הפסיקה לשחק במשחקים אחרים והתמסרה לחלוטין למשפחתה המתרחבת.
שבועיים אחר כך העסק הסלים.
"אני רוצה עוד אחד", הילדה אמרה בביטחון תוך שהיא מנענעת את השניים בעריסות.
"אין בעיה", אמרה לה אשתי, שוב, תוך התעלמות מוחלטת מדעתי בעניין.
"רוח ממללא שלי", פניתי לאשתי בדחילו ורחימו עם עוד כינוי חיבה מהניילונים, "אין לי בעיה שיהיו לה מלא בובות תינוק, אבל למה להביא אותם כאלה צפופים? היא כל כך צעירה!"
"כל כך צעירה ובכל זאת מבינה שמשפחה זה הכי חשוב", חבטה אשתי מכת החזר נאה משל הייתה אשתו של פדרר.
"אבל זה משבר שמחכה לקרות!" התעקשתי, "הרי כל החברות שלה יסתובבו ויראו עולם בזמן שהיא עם השלישייה הזאת בבית", בכיתי וכבר לא ידעתי על איזו שלישייה אני מדבר.
"עדיף ככה מאשר שתהיה זקנה בת שמונה בלי בובת תינוק בכלל", החזירה פדרר.
"אבל השניים הגדולים שלה עדיין בחיתול!" ניסיתי.
"זה בובות יאיר, היא גומלת אותם ברגע", היא לא התרגשה.
"טוב, שיהיה", נכנעתי, "רק שלא תבוא אליי בשביל כסף למטרנה".
"אני מניקה", התערבה הילדה, "זה חשוב בעיקר בימים הראשונים אחרי הלידה שהבובה תקבל כמה שיותר קולוסטרום". הסתכלתי על אשתי המחייכת בממזריות ומימדי הקנוניה התחוורו לי.
חודש אחרי זה מצאה עצמה הילדה האהובה שלי כורעת תחת עומס הטיפול בשש בובות תינוק, כולן סביב גיל שנה.
מה אני אגיד לכם? כואב לראות את הילדה ככה מתפספסת. איפה קריירה, איפה יציאה לפארק עם חברים, קדחת.
"כנסת־ישראל־כפי־שהיא־מתגלה־במציאות־שלי, הילדה מתפרקת", אמרתי לאשתי בעצב.
"אל תדאג, עודדי יעזור לי!" התערבה שוב הילדה, ובאמת באותו אחר צהריים ההורים של עודדי הביאו אותו כדי לסייע בהאכלת השישייה הקסומה.
"תראי אותם, בחייך", אמרתי לאשתי כשישבנו בסלון והבטנו בהם, "בקושי סגורים על עצמם וכבר עם שישייה, סתם שני ילדים משחקים באבא ואמא".
"נו, הם יתבגרו ביחד כזוג, זה מקסים בעיניי", אמרה אשתי, ואני הרמתי ידיים סופית.
"רק שתיקח בחשבון שאם שוב תהיה מגפה עולמית או מלחמה, אז היא תצטרך להיות עם כל הג'מעה הזאת כל היום בבית", הערתי לבסוף.
"אין מסגרות???" התעוררה הילדה סוף סוף וזרקה מיד את כל הבובות בחבטה לרצפה, "אני ועודדי הולכים לפארק, לא השתגענו".