אז בעד מי אני הפעם בבחירות לנשיאות?

אני עדיין בעיצומו של חשבון נפש, שנמשך לסירוגין כבר קרוב לשבע שנים, כמעט בכל פעם שנשיא המדינה ראובן ריבלין פותח את הפה.

ידידיה מאיר , ט"ז בסיון תשפ"א | עודכן: 07:55

אז בעד מי אני הפעם בבחירות לנשיאות?-ערוץ 7
ידידיה מאיר
צילום: יוחנן כץ

1.

אנחנו יודעים על מה תכתוב השבוע, אמרו לי כמה אנשים שמכירים אותי ואת הטור שלי. אתה תקדיש את העמוד שלך לבחירות לנשיאות ותקרא בלהט לכל הח"כים הדתיים והחרדים להצביע למרים פרץ.

אז זהו, שלא. אני לא הולך לכתוב למי כדאי להצביע בבחירות לנשיאות ביום רביעי הבא. ולא כי אין לי דעה. יש לי. אבל אני בשלילת מקלדת. השעיתי את עצמי מלכתוב על הבחירות לנשיאות עד להודעה חדשה. אני עדיין בעיצומו של חשבון נפש, שנמשך לסירוגין כבר קרוב לשבע שנים, כמעט בכל פעם שנשיא המדינה ראובן ריבלין פותח את הפה.

2.

בחודש סיון תשע"ד, ערב הבחירות הקודמות לנשיאות, כתבתי כאן טור נרגש שכותרתו "בסגנון יהודי". הוא נפתח בסיפור המפורסם על מנחם בגין המנוח, שאמר ביום כניסתו ללשכת ראש הממשלה אחרי המהפך של 77', במענה לשאלת הכתב יעקב אחימאיר, שבכוונתו לנהל את הממשלה החדשה "בסגנון יהודי". אחר כך סיפרתי בהתלהבות על שיחה שהייתה לי עם ענת ריבלין, בתו של המועמד לנשיאות המדינה, ובה היא דיברה על ההתמודדות המשפחתית שלהם עם העובדה שאביה החל לשמור שבת. ואז כתבתי כך, ואני מצטט (במבוכה רבה): "שתי המילים האלה של בגין, 'בסגנון יהודי', מהדהדות גם 37 שנים אחרי. כמה חסרים פה אנשים שזו התשובה הספונטנית שלהם, ושהיא מגיעה ישר מהלב, לא כי יועץ התקשורת אמר להם שכך צריך לומר. ביום שלישי הקרוב יש למדינת ישראל הזדמנות לבחור נשיא בסגנון יהודי. זה עלול לא לקרות, בגלל סימפטום בעייתי במגזר הדתי והחרדי: חוסר היכולת להתפשר על פחות ממושלם. אם הוא לא לגמרי משלנו – אז הוא בכלל לא משלנו".

בבחירות ההן התמודדו לא פחות משישה מועמדים. מלבד ריבלין הגישו את מועמדותם גם דליה איציק (ממפלגת קדימה), מאיר שטרית (לא יודע באיזו מפלגה הוא היה באותה תקופה, קשה לעקוב), פואד בן אליעזר ז"ל (שהסיר ברגע האחרון את מועמדותו), שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר (האמת, בכלל שכחתי שהיא התמודדה לתפקיד) ופרופ' דן שכטמן (אותו קשה לשכוח: האיש שברזומה שלו יש את הכבוד הכי גדול בעולם ואת הביזיון הכי גדול בעולם - מצד אחד הוא זכה בפרס נובל, ומצד שני הוא זכה בקול אחד בלבד בבחירות לנשיאות).

3.

"בעצם, למה נשיא זה תפקיד כזה חשוב בכלל, הוא הרי כמעט בלי סמכויות ביצועיות?" שאלתי בטור ההוא, ועניתי בלהט: "ביום שלישי הקרוב לא ייבחר נשיא למדינת ישראל אלא נואם ראשי למדינת ישראל. אז אולי צריך רק להסתכל על הנאומים של המועמדים ולראות איזה שיח הם יביאו. מאחד או מפלג, מכיל או מקטב, משמעותי או סתמי. לכן טוב שהוקם לאחרונה האתר המושקע 'רוביקון' שבו מבחר מנאומיו של רובי ריבלין לאורך השנים, מנאומו הראשון בכנסת ב־1988 ועד לימי הזיכרון והעצמאות, דרך הספדים ליצחק רבין ונאומים על המחאה החברתית. מבין ששת הנואמים הראשיים שעומדים בפנינו, אין ספק שזה פס הקול שיעשה הכי טוב למדינה בשבע השנים הקרובות".

וכאן הארכתי מאוד לצטט מבחר פסקאות מנאומיו של ריבלין (אחרי הגירוש מגוש קטיף, אחרי פטירת חנן פורת ז"ל, בסוגיית גיוס בני ישיבות, ביחס לרפורמים) וחתמתי: "טוב, מפתה לצטט עוד ועוד. ניכרים דברי אמת... ויש לריבלין גם נאומים שבהם הטקסטים אינם שלו כלל. כזה היה נאום הכניסה שלו לתפקיד יו"ר הכנסת. את הנאום הוא פתח כך, כשהוא נשנק מבכי (כן, אני יודע שתקציב הממחטות של בית הנשיא הולך לגדול בקדנציה הזאת): 'אוחילה לא-ל, אחלה פניו, אשאלה ממנו מענה לשון, לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי'. הוא סיים את הנאום ההוא במילים הבאות: 'אלוקינו ואלוקי אבותינו, היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, השיבם מה שישאלו, ידעם איך יפארו, שלא ייכשלו בלשונם, ולא יינקשו בשינונם, ולא יבושו במשענם, ולא ייכלמו בם שאונם, ואל יאמר פיהם דבר שלא כרצונך. כן יהי רצון'".

4.

ראובן ריבלין אומנם נשנק מבכי כשהוא אמר את תפילות שליח הציבור מהימים הנוראים, אבל כנראה שאני לא התפללתי מספיק בכוונה לפני שכתבתי את הטור ההוא. כי מה-זה כשלתי בלשוני, ומה-זה נקשתי בשינוני. באותו שבוע ריבלין נבחר לשמחתי הרבה, ובתוך זמן קצר החל בתפקידו כנואם הראשי לישראל. והשאר, מה שנקרא, היסטוריה. בעצם, למה היסטוריה? לדעתי עוד מוקדם לסכם. לקדנציה של ריבלין נותרו עוד כמה שבועות. הוא מסיים בפועל את תפקידו רק בכ"ט בתמוז. אתם יודעים כמה נאומים אפשר לשאת בחודש וחצי?

בכל מקרה, ועדת הבדיקה הפרטית שלי עוד לא פרסמה את מסקנותיה. האם היה אפשר לחזות מראש לאן הדברים הולכים? האם אישי ציבור אהובים ומרגשים יכולים להשתנות ברגע, להיסחף ולהתחנף לאיזה קונצנזוס מדומיין? האם אני הייתי תמים ולא קראתי נכון את המפה?

כל עוד לא הוסקו המסקנות, אני חושש שזה יקרה לי שוב. אני קצת בפוסט־טראומה. מפחד להתאכזב, בעיקר ממי שאני אוהב ומעריך. ראיתי במו עיניי איך "הנני העני ממעש" הופך ל"בני עמי בחרו בדרך הטרור". איך היחס המסתייג מהרפורמים (ריבלין סירב בשעתו לכנות בתואר "הרב" את אריק יופה, ממנהיגי התנועה הרפורמית בארצות הברית) הופך לחיבוק שלא היה כמוהו, בלי מילת ביקורת ושמץ מחלוקת. איך המאבק בהתבוללות הופך לברכות למחמוד ומורל ש"החליטו להינשא ולקיים את חירותם במדינה דמוקרטית" תוך איחולי "בריאות, נחת ושמחה" מבית הנשיא (אגב, זמן קצר אחרי החתונה מחמוד החתן נעצר בחשד לאחזקת קוקאין ולתקיפת שוטר). וכמובן – ראיתי את הפוליטיקה הקטנה, הקטנונית. כאן דווקא לא באתי עם ציפיות גדולות: ידעתי שבקדנציה הזאת הנשיא וראש הממשלה לא יהיו חברים הכי טובים. ובכל זאת, לא דמיינתי נשיא שלא מסוגל להגיש את המנדט לראש הממשלה ביד, משל היה מצורע, או נוטש עם הפמליה שלו את הכנסת ביום הכי חגיגי שלה כדי לא להיות חלק מהתמונה המסורתית של ההשבעה.

5.

ואם תשאלו: מה אתה עושה כזה עסק ממה שכתבת? כולה טור. מי בכלל שאל אותך אם להצביע ריבלין או שטרית או דליה איציק? אז זה מה שגם אני מנסה לומר לעצמי כבר שבע שנים, בכל התבטאות של ריבלין, אבל אז עצמי מזכיר לי איך אנשי המטה של ריבלין הדפיסו את הטור ההוא וחילקו אותו לכל חברי הכנסת של יהדות התורה, ש"ס והבית היהודי, ואיך אחד היועצים הבכירים שלו אמר לי, רגע אחרי שנודעו התוצאות, כמה המאמר הזה שינה את כל השיח סביב הבחירות לנשיאות ועזר להם להשיג את הקולות הספורים שגרמו לריבלין לנצח בסיבוב השני.

והנה שוב בחירות לנשיאות. אבל הפעם אני שותק. כל מה שאני יכול לומר כעת זה שמי שלא ייבחר השבוע לבית הנשיא יהיה טוב יותר, ממלכתי יותר, מכבד יותר ובסגנון יהודי יותר מזה שנמצא שם בשבע השנים האחרונות. יותר גרוע מזה לא יכול להיות. בעצם, מה אני מבין? אוחילה לא-ל.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

חבל שהטקסט שבו אני לא אומר כלום על הבחירות לנשיאות תופס עמוד שלם. היה אפשר למלא אותו בחוויות משבת חיזוק עם תושבי הגרעין התורני בלוד. יש כל כך הרבה מה לכתוב על המפגש עם האנשים הכי טובים בארץ, שמצאו את עצמם פתאום בסכנת חיים אמיתית, מופקרים לגמרי מול האלימות והירי החי של שכניהם הערבים, שלפני רגע חלקו איתם ועד בית משותף בדו־קיום מופלא. המשטרה כידוע לא שעתה לקריאותיהם במשך ימים שלמים, והגיעה לעיר בכוחות מתוגברים רק אחרי שלשטח הקרבות נכנסו חבורות של נערי גבעות, שבעזרת מקלות ואבנים הניסו את הפורעים הערבים. האירוע הזה הוא מכונן, כי הוא טעימה ממה שעלול לקרות בערים המעורבות אם משטרת ישראל תהפוך מגוף שאמור להילחם בטרור לצו פיוס שמנסה להרגיע את הרוחות ולפשר "בין הצדדים". השבוע כתב מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון תורג'מן (בעבר הוא גם פיקד על העיר לוד), מכתב לפקודיו בתגובה לתיעודים המבישים של ערבים שמקללים שוטרים בירושלים. "הסרטונים קשים לצפייה והתמונות מטלטלות", הוא פותח אבל בהמשך הוא מסביר שאם השוטרים היו מגיבים לצעירים שהפנו לעברם אצבע משולשת ייתכן שהמהומות היו מתגברות: "כל תגובה אחרת הייתה יכולה לגרום להסלמה ולנפגעים רבים. ההתמודדות בסיטואציה הזאת מעידה על עוצמה, איפוק ושליטה עצמית ברמה גבוהה". כל כך עצוב, כל כך מסוכן, לשמוע את מי שאחראי על הביטחון של ירושלים מדבר במילים של מדריך רוחני בשיטת ימימה. ואם ככה מדבר המפקד, אז פלא שברחבת הר הבית הערבים כבר לא בועטים בכדורגל אלא בשוטר? אבל יש גם דברים שמחממים את הלב בימים טרופים אלה. למשל החיבוק הענק שקיבלו תושבי לוד מכל הארץ. כמויות האוכל, הממתקים, וגם ההקדשות המרגשות. כן, את הפתק הזה צלמתי בלוד, לא אצל "תושבי הדרום". ברגע הראשון צחקתי מהטעות בנמען, אבל אז הבנתי שמבחינת תלמידי כיתה ו' בבית ספר שורשים, שהכינו את חבילת הממתקים הזאת, זה לא משנה באמת אם היא תגיע לשדרות שבדרום, ללוד שבמרכז או בכלל לעכו שבצפון. מבחינתם, יהודים, אחים שלהם, נרדפים בגלל יהדותם, ולכן הם "בלב של כולנו". מעניין רק מה יקרה אם הילדים יגלו שבסוף את חבילת הכיף־כיף חיסל בכלל עיתונאי שמנמן מהעורף שהגיע לעשות שבת בלוד...
צילום סלולרי: ידידיה מאיר