פופולאריות איננה מנהיגות

פוליטיקאי טוב חייב לדעת להיות לא אהוב. אפילו שנוא. זו אחת הנקודות הבסיסיות ואף המהותיות בקרב מנהיגים. כל עוד יבקש לעצמו הפוליטיקאי את חיבת הציבור הרחב, את הבנתו לכל צעד וצעד שלו, ואת הסכמתו – הוא אולי ייחשב לסחבק, אך לא למנהיג.

הוא יקבל נקודות מיידיות, שאולי יבואו לידי ביטוי בסקרים  – אך לא יקבל את הקרדיט ביום הבחירות. בקלפי, יבחר הציבור במי שהוא מזהה כמנהיג, כלומר זה היודע ללכת גם נגד אהבת הציבור ברגע מסוים, יודע "דברים שרואים משם" ופועל על-פיהם. בן גוריון טען כי אינו יודע מהו רצון העם, אך הוא משתדל לפעול לפי מה שלדעתו רצוי לעם.

בשנים האחרונות התמלאה הפוליטיקה הישראלית בפוליטיקאים שאינם עומדים בכלל הבסיסי הזה. רשימות המועמדים לכנסת משובצות כמו בתוכנית ריאליטי. כל מפלגה משתדלת לצרף לשורותיה אנשי תקשורת וידוענים האהובים בקרב הציבור בזכות פניהם המוכרות, ואלו מלוהקים לצד נציגי מיעוטים – רוסים, אתיופים, להט"בים, צעירים או דתיי מחמד – כמיטב המסורת של פוליטיקת הזהויות המעדיפה גיוון על פני כישורים והתאמה. אלא שכל אלו, המגיעים לכנסת רק בזכות אהדה ציבורית לה זכו בתפקידם הקודם, אינם מסוגלים לוותר על האהדה הזו, ובכך חסרים הם את אותה תכונה יסודית וכל כך קריטית  למי שרוצה להפוך למנהיג פוליטי אמיתי – המוכנות להיות לא פופולארי. לעשות את הדבר הנכון, גם מול ביקורת ציבורית ואי-הבנה ציבורית. כשזה המצב לא פלא שאנו מוצאים חוסר תפקוד עמוק במשרדי ממשלה רבים. 

נתניהו, בכיר הפוליטיקאים בישראל, מבין זאת היטב. הוא יודע, לדוגמה, שאקט סיום הלחימה ללא הרמת דגל לבן מצד חמאס, יגרור ביקורת ציבורית עליו משני צדדי המתרס, מימין ומשמאל. הוא יואשם שהוא שמאלני ונכנע לטרור מחד, וכי הוא אשם בעצם קיום הלחמה מאידך. אך הוא יבחר בזה, פעם אחר פעם, כי הוא מאמין שזה הדבר הנכון. אמונה זו מבוססת, בין השאר, על חומרי מודיעין ואסטרטגיה מדינית וצבאית, שבהגדרתה אינה יכול להיחשף לציבור. והציבור מבין זאת. הוא זועף בזמן אמת, ומפרגן בטווח הרחוק. כי כך תופס הציבור הרחב מנהיג אחראי. 

לפיד ובנט עוד לא החליטו היכן בדיוק הם ממוקמים. הם בוודאי כבר החליטו שהם לוקחים את הפוליטיקה כמקצוע, ומוכנים לשלם על כך מחירים אישיים כבדים, אך הם עדיין מתקשים מאד בקבלת הנגזרת מההחלטה הזו: הוויתור על אהבת הקהל המיידית כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל. לפיד ממשיך בכתיבת פוסטים ארוכים המלאים בקריצות לשני הצדדים ובניסיון למקם את עצמו בדיוק במרכז המפה הפוליטית, בלי לעצבן אף אחד יותר מדי. בנט תזזיתי יותר ולפעמים נראה שהוא מעצבן מדי את שני הצדדים. ייתכן ובסופו של דבר יתבררו המעברים שלו ככאלו הראויים לשם מנהיגות וייתכן שלא. רק ימים יגידו. 

מנהיגות אינה נבחנת בכתיבת פוסטים מרובי "לייקים", או ביכולת לתפוס בכל רגע נתון מה מדבר אל הציבור ולנסות לרכוב עליו. הציבור הישראלי מתחבר למסרים הללו בטווח הקצר – אך לא מתגמל את דובריהם בטווח הארוך. ולראייה – אחרי 25 שנות נתניהו, על כל המורכבות שהוא הביא איתו לשיח הפוליטי – הוא עדיין נחשב למתאים ביותר לראשות הממשלה כאן, בפער גדול על יריביו. הסיבה לכך היא שהוא מוביל גם מדיניות שלפעמים לא נראית טוב לבייס שלו, אך נתפסת, לאורך זמן, כאחראית ומתאימה למדינה כולה. אני מציע לכל מי שרוצה להיות מנהיג לאורך שנים להתרכז במדיניות אחראית. הציבור יידע להעריך.  
הכותב הינו יועץ לקבלת החלטות אסטרטגיות בארגונים, ויועץ תעסוקתי.