כן, חייבים ועדת חקירה מ-מ-ל-כ-ת-י-ת

חלפו להם 30 ימים של טאטוא והדחקה, של דיכוי האובדן האדיר שחוו עשרות משפחות נספי האסון במירון.

45 נפשות טהורות נרמסו למוות במירון, וכעת נרמסות גם משפחותיהן שדורשות חקירה רצינית ואמיתית של האירועים שהובילו לאסון. 30 ימים של תיאומי גרסאות בין אינספור מעורבים, 30 ימים של חברי כנסת, שרים, קציני משטרה, פקידי ציבור - שעושים יד אחת על מנת שלא יחקרו ולא ייחקרו.

התירוצים של מתנגדי החקירה הרצינית ארוכים ומפותלים כדרך מירושלים למירון, ההצעות נמוכות יותר מים המלח. מבקר המדינה חוקר (אבל אין לו סמכות לחקור באזהרה); המשטרה חוקרת (אבל המשטרה מעורבת ממסד ועד טפחות); מח״ש חוקרת (אבל אין ספק שיש אחריות אזרחית משמעותית); השופטים מעורבים ולא יכולים לחקור את עצמם (אבל המעורבות של בתי המשפט מינורית ביחס להחלטות בשטח); החלטות של ועדות חקירה לא מיושמות (אבל זו אחריות נבחרי הציבור והממשלה, ליישם המלצות - וממילא עד שלא ייחקר לא נדע); צריך שמצ״ח תחקור (אבל זה גוף חקירה חלש וחסר ניסיון מספק); שרשות ניירות ערך תחקור (אבל אין להם מושג בחקירה מהסוג הזה); צריך חקירה על ידי דיין (אבל אין דיינים עם ניסיון חקירת אירועים מורכבים), ועוד כהנה וכהנה.

הצעה נוספת היתה למנות ועדת חקירה ממשלתית, שימנה אחד השרים שהמשרד שלו אחראי במישרין מזה שנים לאירועים במירון. תחשבו על זה: שר, שחייבים לחקור אותו ואת מקורביו, ימנה את החוקרים שלו, וגם יכתוב בעצמו את כתב המינוי שיפרט מה בדיוק ייחקר. כך לדוגמה אפשר להגביל את החקירה לאירועים שקרו בשנה בודדת, ולמנוע חקירה היסטורית.

הגדילו מכולם חברי כנסת שהציעו ״ועדת חקירה פרלמנטרית״. גם אם לראשונה בהיסטוריה של הכנסת תינתן סמכות חקירה באזהרה על ידי הח״כים (לא יקרה - דורש חקיקה מפורשת), הרי שמדובר בגוף חלש, קל לתמרון והשפעה.

העומד בראש הוועדה שולט בסדר יומה, במספר הדיונים, במשך הזמן לשאלות של כל ח״כ וח״כ. מי שמכיר את הכנסת יודע שמול המצלמות יש הצגות, וההחלטות נחתכות במסדרונות ובלשכות. אתה לא תשאל את אנ״ש שאלות קשות, ואנחנו לא נחסום לך העברת כספים. ובכלל, האם חברי הכנסת החרדים ייתמכו בועדת חקירה פרלמנטרית שבראשה תעמוד אורנה ברביבאי? ברור שלא.

ולאלה הטוענים כי ״חקירה פרלמנטרית עובדת בכל העולם״ - זו בעיקר תדמית, פחות מציאות בשטח. ועדות החקירה של הסנאט ובית הנבחרים מצטלמות נפלא, כי מדובר בהצגה למצלמות. הסנאטור נואם רצף שאלות, העד מנסה לענות אבל נחתך מיד כדי לעבור לשאלה הקשה הבאה. מה קורה בסוף? לא הרבה. דו״ח שמפורסם ועושה רעש, אבל אין החלטות ממשיות, שממילא מחייבות חקיקה. כשעד נתפס בשקר, אגב, הוא מוצא את עצמו בחקירה פלילית ובדרך כלל גם בכלא.

אחד התירוצים לדרישה שלא להקים ועדת חקירה, היה ש״צריך לחקור מהר כדי שנוכל לקיים את האירועים בשנה הבאה בבטחה״. אם חבר הכנסת משה גפני אומר שיש צורך בהשקעה של 200 מיליון ש״ח בהתאמת התשתיות במירון, מישהו חושב שבחמש השנים הקרובות נזכה שוב להשתתף בהדלקות המוניות? ודאי שלא.

אם מתכוונים לסלול כבישים רחבים, ולהכין מעין אצטדיון ענק ובטוח על פסגת ההר - רק הפקעת השטח (והפעם בלי להרים ידיים מול בג״צ), התכנון והמכרזים ייקחו בין שנתיים לשלוש. ביצוע - לפחות שנתיים, מנסיון בפרויקטים גדולים בישראל - חמש שנים לפחות. המסקנה הברורה היא שהרצון לחקור מהר נובע מהרצון שלא לחקור לעומק.

ולכן, צריך ועדת חקירה ממלכתית. כן - יש מגבלות לועדה שכזו. חבריה ממונים על ידי נשיאת העליון (וזה לא נוח לימין), כתב המינוי שלה מוגדר על ידי הממשלה ויכול להיות מוגבל מאוד, וכידוע - רוב ההמלצות שאינן פרסונליות מגיעות לסל המחזור של הכנסת, שמעדיפה לעצום עיניים. אבל זו הדרך היחידה להגיע בישראל לחקר מעמיק. לשופט שיעמוד בראש הוועדה פחות חשובה התדמית הציבורית אם יחקור ברשף ואם יחקור ברוגע, הפנסיה שלו בטוחה ומפנקת. לוועדה כזו יש תקציב, אנשי צוות, גישה בלתי מוגבלת. אלה שמאיימים שחרדים לא ישתפו פעולה עם שופט, מוזמנים לחשוב שנית מה יקרה למי שינסה להתחמק מחקירה כזו.

ועדת חקירה ממלכתית, כדי שנדע מי אחראי. בקלפי, אחר כך, נחליט האם אחריות משמעה גם אשמה.