בקרב רבים, גם במהלך הפרעות עצמן נשמעה לא מעט פעמים השאלה "איך נחזור לחיים הרגילים אחר כך בשותפות עם השכנים הערביים?" ההרגל הוא פרט התנהגותי שגרתי.
אך השאלה הזו מבוססת כנראה על טעות. אנחנו לא יכולים לחזור לחיים הרגילים, למה שהיה פה לפני הפרעות ולו רק מהסיבה הפשוטה, שגם אז החיים לא בדיוק היו על מי מנוחות והורגשה תסיסה בשטח.
כתושב חיפה שהשתקע פה עם משפחתי וילדי וכאחד שמעורה בקהילה ומשמש לא פעם ככתובת לשאלות, מצוקות ובקשות ראיתי ושמעתי את הכל במו עייני. החודשים האחרונים ואף השנים האחרונות, היו מלאי אלימות מילולית של ילדים ונערים ערביים כלפי השכנים היהודיים.
אנו יודעים בבירור על משפחות של משת"פים שמקבלות גיבוי מלא לכל פעילות עבריינית ממשרד הביטחון, על חשבון השכנים (אנחנו). המשטרה נמנעת מלעצור ולטפל בילדים ובנערים של משפחות המשת"פים. לפני כמה חודשיים וחצי, הרבה לפני שחלמנו על הפרעות היו נערים ששלפו סכין על יחד ילד בן 13. העבריינים הצעירים שוחררו מיד אחרי חקירה שנעשתה רק כדי לצאת ידי חובה.
המצב נהיה קשה. אנחנו מפחדים לשלוח ילדים בגיל בית ספר ללא השגחה גם אם המוסד נמצא רק כמה רחובות מהבית. זהו מצב שקשה להתמודד איתו והזהרנו לגביו גם הרבה לפני שפרעות הדמים הללו החלו. אף אחד לא הקשיב לנו.
חיפה היא אחת הערים היפות והעתיקות בארץ. היא בירת הצפון ושורשינו נטועים בה מימים עברו. יש לנו היסטוריה מפוארת בת מאות ואלפי שנים בה ואנחנו גאים לחיות בתוכה.
אך כאשר יורד הערב, הפחד מתחיל לחלחל בכולנו. בשכונות הסמוכות לעיר התחתית מותר לשכנינו הערבים לירות זיקוקים או יריות שמחה בכל שעה גם במחיר פגיעה של ממש בבני אדם.
אם נתקשר למשטרה המוקדנית תבהל לשמע המילה יריות אבל כשהיא תשמע שהם נורו קרוב לעיר התחתית, היא תשתתק ותנפנף את התלונה. כאילו שזה בסדר. לא פעם הכדורים זולגים ממש קרוב אל מגורי אנשים, מילמטרים ספורים הצידה, והם גם היו פוגעים בעוברי אורח תמימים.
אני רוצה להתעכב על הנקודה הזאת. היום ברור לנו שאם המשטרה, המחוקק ובתי המשפט היו מטפלים ביד חזקה ואוכפים את העבריינות ואת יריות השמחה או הזיקוקים, אם המשטרה הייתה שמה את ידיה על כלי הנשק הלא חוקיים הרבים שמסתובבים בין שכננינו, היינו חוסכים המון פגיעה ברכוש וחשוב מכך, בבני אדם. כאשר נער יודע שהמקום מופקר והוא יכול לירות זיקוקים או מתוך רובה כשהתוצאה הגרועה מכל היא שתגיע ניידת ותבקש יפה לא לירות, הוא לא מפחד לדרדר את המצב למקומות גרועים יותר. הוא יודע שמקסימום אם שוטר קשוח יגיע לזירה, הוא יכול לצחוק כל הדרך אל הגג....
נער כזה גדל בתודעה שהוא מלך השכונה. הוא מפתח זלזול וצוחק על המבוגר האחראי, על השוטר השכונתי, על המבוגרים הערבים שגם סובלים מהמצב אבל לא טורחים להעיר או לטפל בכך כי זה נהיה נורמה.
דיברו על כך שהפרעות הובילו למצבים מורכבים, לבעיות שיהיה קשה מאוד לטפל בהם, אבל למען האמת, זה לא כל כך קשה, ואפילו קל. זה עניין של משילות פשוטה שאותה לצערינו, משטרת ישראל לא יודעת לאכוף.
אנחנו לא רוצים לחזור לשגרה, אנחנו לא מעוניינים במצב הקודם כי הוא יוביל בדרך ישירה, עוד חודשיים או עוד שנתיים לפרעות נוספות. אנחנו רוצים להשתמש בזמן הזה לטפל ולעקור את הבעיה מהשורש, כדי שאנחנו וילדינו נוכל לחיות כאן בביטחון. קחו להם את הנשק הלא חוקי, טפלו בפורעים כשהם קטנים, בבעיה כשהיא ברת טיפול לפני שזה יתפוצץ לנו שוב בפנים.
הרב שמואל ששון, ראש הגרעין התורני הדר בעיר חיפה