מה הפחד הגדול מבנט?

שאל אותי מישהו: "על מה בעצם הפחד הגדול והכעס על המהלך של בנט ושותפיו? על מה הצעקה בדבר גניבת הבחירות? וכי בנט לא ימני? אורבך לא דתי? סער ואלקין פחות ערכיים ממירי רגב וחיים ביטן? זהו? המדינה מתה?"

ובכן השאלה היא היכן מרכז הכובד נמצא. לא איכותם של האישים הפרטיים עומדת כאן לדיון, אלא של המחנה ההולך ונרקם לנגד עינינו. צריכים להכיר בכך שהשמאל מחזיק בליבתה של המדינה. הוא המעביר דרך הצנרת שבנה במסירות ובעבודה קשה, את הדי.אנ. אי. שלו. יש כאן חבורה של 'שומרי סוד' המכירים את הסודות הכי כמוסים של המדינה והם המכירים זה את זה ויודעים את חולשותיהם ואת נקודות הלחץ שלהם.

במרתפי 'ידיעות אחרונות' ממתינים תיקים באפילה ובפרקליטות ישנם כפי הנראה חומרים שממתינים ליומם. כולם יודעים את זה ומתנהלים תוך ניהול סיכונים מולם. כל מערכות התקשורת והכלכלה בידיהם והם בעלי כוח עצום. מה שהיה חסר להם היא היכולת השלטונית, שלמרות הכל בנתה מאחזים לא רעים ביקום השלטוני הזה.

אנחנו רואים כאן שני מחנות שמתארגנים זה מול זה. המחנה הישן, הציוני שהפכה ציוניותו לצנינים בעיניו - מבקש את הקיום האזרחי. חלומו הוא סדר יום אזרחי שיפטור אותו מן הטרחנות הדתית על עולם התוכן הזר לו. לעומתם ישנו המחנה הגדול בישראל: הליכודניקים, הדתיים והחרדים שעבורם הם עשן לעיניים.

הם אלו שבאופן לא מובן ממשיכים להתלהב מזהותם היהודית ולדבר אותה בגאוה וזה דוקר מאוד את מי שרוצה לשכוח ממנה ולהתמזג עם העולם. דבריו המדהימים של ח"כ יאיר גולן על כך שמדינת ישראל היא מדינת כל מהגריה, מלמדים על ראייתו את המודל האמריקאי כמגדל האור שלאורו היה רוצה ללכת. כך בדיוק הליברלים בארה"ב מדברים- אנחנו מדינת כל מהגריה, ללא ערך פנימי או זכות להביע דעה לאומית. אנחנו סך כל הדעות שמסתובבות כאן ועל כך גאוותנו.

בנט נכנס לבית שלהם כאורח ולא להפך ולא משנה כמה יספר לעולם שהממשלה הזו ימנית מקודמתה. הם בתמיכתם הנלהבת בו מלמדים עד כמה הוא חי בדמיונות. הם הקרקע המוצקה. הוא השיח הנודד שנשתל לטובת האירוע ויעקר בסיומו. לבנט לא תהיה ברירה. הוא לא יוכל לעצור את הגלגל הענק הזה בלי להתרסק. הליכה לבחירות תהיה מעשה התאבדות פוליטי ולכן הוא לא יזוז ללא אישור מהממונים עליו.

אז זה האירוע הגדול - אחוז מסויים מן הציונות הדתית מרגיש שסוף סוף יהיה כאן ראש ממשלה משלנו. חובש כיפה ומצטט פסוקים ואפילו שומר שבת. אבל כל זה נובע מחוסר הבנת הכוחות המנהלים את המציאות. אנחנו רגילים לחשיבה אידאולוגית תמימה ויפה, אבל החיים בחוץ הם קרב שוחות, לא "תרבות יום א'" ועדיין לא הפנמנו את גודל הקרב שיש כאן.

אנחנו הולכים לראות את גלעד קריב כשר תפוצות ויחד אתו לראות איך הרפורמיות חודרת כאן אל כל המערכות. מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי ששמר על זהותו במסירות נפש, הולכת לפתוח שערים לאלו שמזייפים אותה וזה רק המבוא לברדק.

אומרים שנתניהו משקר ואין מי שיכול להכחיש זאת לצערנו. אבל אנחנו לא בבחירת ראש ועדת המוסר, אלא במודל המנהיגות שנוצר כאן. נתניהו יונק את כוחו מן המחנה המסורתי. מאלו שגאים ביהדותם ואילו בנט הולך לינוק את כוחו מאלו שמפנים את עורפם. לא השקר הוא הבעיה הגדולה שלנו, אלא הנפח שלו.
‏אבל אנחנו אנשים מאמינים ובטוחים שיצא מזה טוב.

אולי כפתיחה לדיון ישב הציבור הדתי לאומי עם עצמו לחשוב מה היא הזהות שעליה הוא חולם ומה שליחותו לעולם. אחרי זה נצטרך להקים את המחנה הזה שיהיה גם הוא "גאון ונדיב ואכזר". ז'בוטינסקי אבל עם כיפה וציצית.