מלוד לג'נין וחזרה לירושלים

ערב יום ירושלים, אני מגיע יחד עם צוות מכינת 'מעוז' בלוד והתלמידים לחגוג 54 שנים לשחרורה של ירושלים, כולנו בתחושת רוממות רוח וגאווה לאומית והשיא מגיע שתלמידיי היקרים, שנמצאים בסידרת ירושלים המתוכננת לשבוע, פרסו בכותל המערבי את דגל ישראל הגדול בעולם.

תפילה ברוב עם בכותל המערבי יחד עם הרבנים הראשיים לישראל ועמך בית ישראל, הרגשנו נפלא.

מוצאי יום ירושלים, יש מתח בירושלים, אנחנו מתלבטים בתוך הצוות מתוך תחושת אחריות ודאגה לשלומם של התלמידים אם לחזור למכינה כפי שעשו ישיבות ומכינות רבות עקב המתח הגואה במזרח העיר או להישאר בירושלים.

לבסוף, מחליטים להישאר ביער השלום - בירושלים. אני אומר לעצמי - מקווה שהלילה יעבור בשלום ואז נחזור למכינה - ללוד. עוברת שעה ואני מתחיל לקבל דיווחים על בלאגן בְשכונת רמת אשכול, לא סתם בלאגן- פרעות.

שרפו את הרכב של המכינה, הורידו את דגל ישראל ובמקומו הניחו דגל פלשתין, המון ערבי זועם -השכנים שלנו מהבניין, משחיתים כל מה שבא לידם, שורפים את רכב המכינה ממשיכים לשער הכניסה ושוברים אותו, מנפצים את חלונות בית המדרש, מנפצים גם את דלת הכניסה ונכנסים להיכל המרכזי של בית מדרשנו ומתחילים להעלות אותו באש.

תושיה של איש צוות מהמכינה שנכנס תוך כדי סיכון עצמי להציל את ספרי התורה. פרעות .איזו מילה קשה. חששתי מלהשתמש בה עד שהגעתי לכניסה לעיר לוד. חזרתי 19 שנה אחורה , לתחושה חזקה שהייתה לי כמפקד פלוגה בגולני בכניסה לטובאס ולגני'ן. תוך כדי נסיעה בשכונה לכיוון המכינה אני צובט את עצמי ותוהה: איפה אני? בלוד או בלודג'? בג'נין בדרך לחוליית מחבלים או בעיר יהודית במרכז הארץ שנראית כמו שדה קרב?

אני מגיע למכינה, רץ לבית המדרש והכל ריח שרוף. התקדמתי לארון הקודש הפתוח, הצצתי פנימה וגיליתי עוד ספר תורה שלא הוציאו. לקחתי את הספר תורה בהתרגשות ובדמע וחשבתי לעצמי- זה מה שהציל את בית המדרש שהוצת אך לא נשרף. תורה מגנא ומצלא.

אחר כך באים ימים לא פשוטים, של עוד שריפות, עוד הצתות ואף אירועי ירי. "איפה המדינה שלי שאני כל כך אוהב?", אני תוהה, מה איבדנו? מה שכחנו בדרך?

אני נזכר שאנחנו נכנסים לספר במדבר, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל קורא לו ספר הדרך. חומש שלם שעוסק בגיבוש שלנו כעם, בדרך, במדבר, עם פרשת המרגלים ופרשת המתאוננים ועם כל הסיבוכים, זה חלק מהתורה שלנו. חלק חשוב. "בלכתך בדרך".

התלמידים הגיבורים חוזרים אט אט למכינה, חלקם עם הוריהם האמיצים שמביאים אותם למכינה ונשארים גם הם לעזור, לתת כתף ולהצטרף למאות של מתנדבים מכל הארץ. איזה עם נפלא. רואים את הנשמה הישראלית בעיניים. לא בכל זמן זוכים למראות אלוקים כאלו. כל בית ישראל, מכל הקשת הפוליטית , כאיש אחד בלב אחד, כולם באהבה עצומה ביחד מגינים, בונים, שומרים, לומדים ומתפללים. גם כמה חברי כנסת יקרים שבאים להיות איתנו אבל באמת, כמו יועז הנדל ושמחה רוטמן. זאת המדינה שלנו.

"אור וחושך משמשים בערבוביה" - זו אופייה של הגאולה. ראינו לא מעט חושך שצריך וחובה לתקנו ולהילחם בחולשה ובהתרפסות. אך ראינו גם ראינו הרבה אור, של עם נפלא שבא ומתגייס, מאות תלמידים, רבנים ואנשים פשוטים, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים. אשרי העם שככה לו אשרי העם שאלו בניו.

ומה עושים הלאה? יש רק תשובה אחת, עקרונית ומהותית. להמשיך להרים את הדגל. להוסיף אור. מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך .לא להפסיק לרגע להרים את הרוח. להרים את קול התורה במכינה ולהכפיל את מספר תלמידיה, תשובה ציונית הולמת כדי שלוד, עיר התנאים, תמשיך להיות עיר מרכזית במדינת ישראל, שירושלים תמשיך להיות על ראש שמחתנו. רק כך מנצחים. שרים בהתלהבות בהיכל המכינה השרוף שבתהליכי שיפוץ מואץ "הושיע את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד עולם".

עוד משפחות, עוד תלמידים, עוד מעשה ציוני , עוד ועוד ועוד. ו"אמת מארץ תצמח", והאומה תשוב לתודעתה השלמה, להכרה הבהירה למה חזרנו הביתה אחרי אלפיים שנה. מה המשמעות של "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים". להרים את דגל ירושלים וערכי עיר הנצח שרק לפני שבועיים בכותל המערבי, פרסנו את הדגל הגדול בעולם. "אם אשכח ירושלים , תשכח ימיני".

הרב ברק עוקבי, ראש המכינה הישיבתית לצה"ל ''מעוז'' בלוד