ארץ נוודים
ארץ נוודים צילום: פורום פילם

כבר מהדקות הראשונות ברור שהסרט נוצר במטרה להוות חומר לאוסקרים, המשחק, הבימוי, העלילה (הלא קיימת) הכל כמו נועד לשדר לחברי הועדה "תבחרו בי", מה שכאמור אכן עבד והסרט זכה בשלושה אוסקרים: לסרט הטוב ביותר, לבמאית הטובה ביותר – קלואי ז'או, ולשחקנית הראשית הטובה ביותר – פרנסס מקדורמנד.

'ארץ נוודים' מביא את סיפורה של פרן (פרנסס מקדורמנד), אישה שבעקבות מות בעלה והתרסקות כלכלית של העיר בה היא גרה מחליטה לארוז קרוואן ולצאת למסע ברחבי מערב ארה"ב, מסע בו היא תגלה את החיים מחוץ לחברה הקונבנציונאלית, וגם, איך לא, תגלה את עצמה.

הסרט מתיימר להציג את החצר האחורית של אמריקה, אבל זו לא החצר האחורית הקשה והמוזנחת שהיה ניתן לתאר, אם כבר להפך. על ה'חצר האחורית' הזו הבמאית מסתכלת בנוסטלגיה, מתרפקת עליה בערגה. אין רגעים עצובים בסרט, כולם נחתכו במיומנות, אין פרידות, אין פיטורים ואין מוות, ברור לצופה כי כל אלו קרו, אך המצלמה מדלגת מעליהם, עוברת באלגנטיות לסצנה הבאה.

הסרט פסטורלי ומלא נופים, אך לעיתים מקנה תחושה פסטורלית מדי, כאילו כל הנוודים נמצאים במעין מחנה בני עקיבא קטן ועליז. ההיא גוססת אבל מחייכת והולכת לטייל, לשנייה יש פנצ'ר או שהלך לה המנוע ועדיין, כל הזמן החיוך, כל הזמן הרגעים היפים. אין שם עצב בארץ הנוודים, למעשה, היא החלום בהתגלמותו, "המשך ישיר של המסורת האמריקאית" כפי שאומרת אחת הדמויות.

כשהסרט נגמר ניסיתי לנתח לעצמי מה בדיוק ראיתי כאן, ואז הכתה בי התובנה – ראינו את 'הסצנה', פשוט באורך מלא. בכל סרט שמועמד לאוסקר יש את 'הסצנה', איזה דקה או שתיים שהבמאי לוקח הפסקה מהעלילה ומעביר אותך למקום אחר. זה יכול להיות השיחה במטע הדובדבנים ב'1917' או ארוחת הערב המשפחתית ב'פרזיטים', זה לא עקרוני, העיקר שיש את 'הסצנה', מעין פנינה קולנועית שלא בהכרח תורמת לעלילה אבל מוסיפה נופך ועושר לסיפור. זה, בקצרה, הסיפור של 'ארץ הנוודים'.

שוטים ארוכים של נוף, דמויות שיכלו להיות דמויות משנה בכל סרט אחר, שיחות מהורהרות על משמעות החיים, נסיעה בלתי נגמרת בדרכים, כל אותם חומרים שמרכיבים את אותן סצנות קטנות ונפלאות, פשוט בלי הדבר הזה שנקרא 'עלילה' שבדרך כלל מפריע להן וגוזל את רוב הסרט...

האם זה טוב או רע? ובכן, זה כבר בעיני המתבונן. יש לא מעט פנינים לאורך הסרט, רגעים קטנים שמפרקים לגורמים את הדבר הזה שנקרא 'אהבה' או 'בית' או 'הורות' או זיכרון'. בכלל, הזיכרון הוא אולי המוטיב הבולט ביותר בסרט, כשכל שאר הנושאים רק עוברים דרכו, נשזרים בו בעדינות. "ביליתי יותר מדי זמן מחיי בלזכור" אומר אחד הדמויות, "מה שנזכור זה מה שיישאר בחיים" אומרת אחרת.

ואולי, אולי זו בדיוק העוצמה של הסרט. הפסטורליות שמחפה על המראות הקשים, הזיכרון מחיים שהיו שמחפה על המחסור בחיים שאינם, שניהם מובילים לאותה סצנה פסטורלית, מלאה בזיכרונות, כשפרן עומדת לבדה בערב חג, עם כתר על הראש ועם זיקוק ביד, מפזמת לעצמה שנה טובה. וכל הפסטורליות והזיכרונות לא מספיקים כדי להסתיר שהיא לבד, כל כך לבד.

זה הסיפור האמיתי של החצר האחורית של אמריקה, 'ארץ הנוודים' אם תרצו, וזה גם קצת הסיפור העצוב של דורנו. לא המוות או הפרידות או הפיטורים או הבוס בעבודה או הכאב ההוא ברגל, לא שום דבר מזה, הסיפור האמיתי הוא הבדידות. שמסתובבים סביבנו אנשים שמחייכים כלפי חוץ, אבל בפנים הם לבד. כל כך לבד.

*הסרט נקי וצנוע למעט סצנה אחת של שניה וחצי של רחצה בנהר.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו