הרשימה המשותפת בכנסת
הרשימה המשותפת בכנסתצילום: חזקי ברוך

הפשיעה החמורה והאלימות הפושה בחלקים נרחבים בחברה הערבית בעיקר הפכו לדבר שבשגרה, שכמעט והתרגלנו לחיות לצדו בהשלמה.

ההשפעות "המעוררות" על כלל אזרחי מדינת ישראל ניכרו לאחרונה ביתר שאת במהלך פרעות תשפ"א, על אף שרבים וטובים עדים לה ומתריעים מפניה מזה חודשים ושנים, בעיקר באזורי הפריפריה ובמגזר החקלאי.

רצח וניסיונות רצח הפכו למאורע שכיח על בסיס יום יומי בחברה הערבית. לעיתים מוסבר הדבר כעניין משפחתי על רקע "חילול כבוד המשפחה", כאילו יש בהסבר זה כדי להניח את הדעת, אך לרוב מדובר בחיסולים הדדיים בין עבריינים ונקמות דם בין משפחות (חמולות) שאבדו את יקיריהם, כשבתווך נקלעים להם גם עוברי אורח ואזרחים תמימים המשלמים בחייהם, בעיקר בישובים הערבים.

אירועים רבים אף יותר מסווגים כאלימות קשה שלהם השפעה ביתר חלקי המדינה, הכוללים: אירועי תקיפה וסחיטה באיומים (פרוטקשן), שימוש בנשק בלתי חוקי המצוי בשפע בידי העבריינים, השחתת ציוד והצתות, גניבות, שוד ואף השתוללות חסרת רסן ומסכנת חיים בכבישי הארץ- דברים שיצאו משליטה והפכו כאמור לדבר שבשגרה במספר מחוזות בשנים האחרונות.

מודל מעגלי השפעה

ההתמודדות עם האלימות הגואה בחברה הערבית ברחבי ישראל מאופיינת במעגלים הדומים להתמודדות של אזרחי ישראל עם איום הטרור מעזה או של המחבלים הפועלים באזורי יהודה ושומרון.

על פי מודל זה הראשונים לסבול הם כמובן הערבים עצמם, בהם ישנם גם תושבים החיים בעל כורחם תחת טרור העבריינים בתחומי היישובים בשטח מדינת ישראל, בדיוק כפי שישנם ערבים בעזה הסובלים תחת שלטון החמאס ושאר ארגוני הטרור שלקחו אותם כבני ערובה ללא יכולת בחירה ממשית.

במעגל השני סובלים אזרחי מדינת ישראל המתגוררים בפריפריה בין אם במושבים ובקיבוצים ובין אם בערים וביישובים הקהילתיים היהודים בעיקר. מדובר באלפי ישראלים הנוהגים בכבישי הנגב, יהודה, שומרון והגליל; העובדים לפרנסתם בשדות החקלאיים ובאזורי התעשייה המצויים בסמיכות רבה לכפרי הערבים ולפזורת הבדואים, ונאלצים להתמודד עם הפשיעה, הפרעות וההשתוללות בכבישים כמעשה שבשגרה.

דומה הדבר לאותם תושבי "חוטף עזה" שנאלצים בנוסף לכל המתואר, להתמודד עם פעולות טרור המכוונות נגדם מרצועת עזה באמצעות חדירות מחבלים, הפרחת בלוני נפץ ותבערה, ירי מנשק קל והפגזות בתכיפות משתנה.

רק במעגל השלישי נוגע הדבר בסבלם של יתר אזרחי מדינת ישראל החיים ב"מרכז הארץ", אלו הסוברים בחלקם ולתומם שהכל רחוק מהם ולא בהכרח נוגע להם. אלו ששגרת יומם נתפשת בעיניהם כבטוחה ורגועה יחסית עד שמקבלים גם הם "דרישת שלום" מפתיעה מהפורעים הערבים ביפו ומהמחבלים ששולחים "דרישות מלחמה" מעזה או מלבנון.

אבדן המשילות וההרתעה באזורים נרחבים בארץ; הפקרת אזרחים שומרי חוק וסדר לפשיעה הערבית הגואה וטיפול מחמיר דווקא באזרחים שיצאו להגן על עצמם ורכושם; הזנחת הטיפול בפשיעה בחברה הערבית שהלכה והתחמשה- כל אלו התחילו במעגלים קטנים שבהעדר טיפול ומענה מיידי הלכו והתרחבו לכדי מעגלים גדולים בעלי השפעה רחבה ומשמעותית פי כמה על כלל אזרחי המדינה- עד הגיענו למאורעות תשפ"א.

בריחה מאחריות

מנהיגי הערבים בכנסת, בערים ובכפרים הביעו מחאה וזעקו את זעקתם מזה תקופה ארוכה בגין מעשי האלימות החמורה בחברה אותם הם מייצגים, לכאורה. אך כרגיל, מלבד לצעוק ולהאשים את ממשלת ישראל והעומד בראשה, כמו גם את אזרחי המדינה היהודים שלתפישתם (ועם מידת צדק לא מעטה) מתעלמים מהמצב, לא נקפו הם אצבע בעצמם למען חברתם.

מנהיגי הערבים לא קראו, תמכו או פעלו בהיקף המצופה למען גיוס אזרחים ערבים שומרי חוק למשטרת ישראל, למג"ב, למשמר האזרחי או אפילו למשמר עירוני- שכונתי מאורגן. אותם מנהיגים ותושבים ערבים צעקו בעיקר, תוך שהם מאשימים את ממשלת ישראל ורשויות החוק והאכיפה במצבם, אליו הביאו הם את עצמם מתוקף התנהלותם, התנהגותם, תרבותם ומסורותיהם.

דיבורים לרוב והטחת האשמות במדינה, בה מסרבים המנהיגים הערבים ועדתם לתמוך מלכתחילה, גם נוכח סבבי המלחמה מול החיזבאללה מלבנון והחמאס מעזה הפוגעים גם במקומות מושבם; לה מסרבים הם להישבע אמונים או ליטול חלק פעיל בחובות ולא רק לדרוש זכויות; שלחיסולה והתפרקותה הם מייחלים בקריאות ובראיונות לתקשורת הערבית, בהפגנות ברחובות הערים ובמגרשי הכדורגל, הכל עם תירוצים לרוב ומבלי לנקוט ביוזמה ובמעשים הדורשים ולו שמץ של נטילת אחריות.

מנהיגי הערבים דרשו בחוצפתם, מבלי חו"ח להירתם במאומה למשימה, את הגנת המשטרה ובכלל זאת הקצאת כוחות מיוחדים שיעשו עבורם סדר בבאלגן המקומי. בקיצור- ששוטרים, לוחמי מג"ב ופקחים יהודים ובני מעוטים אחרים (המשרתים בכוחות הביטחון וזוכים בשל כך ליחס מחפיר מצד הערבים על שקשרו גורלם עם מדינת היהודים) יגנו בגופם ויסכנו את נפשם למען הגנתם האישית של האזרחים הערבים, שלא הוכיחו ברובם נאמנות למדינה או תרמו לביטחונה, מפני קרוביהם ושכניהם הערבים- במקומם.

אם פעם חשבתם שהמונח "חוצפה" מאפיין אך ורק את היהודים הישראלים- אזי הערבים הישראלים למדו, הטמיעו והפנימו את החוצפה היטב בתרבותם, באופן בו הם מתעלים על מוריהם היהודים, לכאורה.

המנהיגות הערבית הנשמעת בחוצות, הינה ברובה מנהיגות הצהרתית חסרת שליטה אמיתית בשטח, חסרת אחריות במובנה הצר או הרחב, לאומנית ערבית הדואגת בראש ובראשונה לתושבי הרשות הפלסטינית וחמאסטן יותר מאשר לאזרחים הערבים והיהודים של מדינת ישראל המשלמים את משכורתם ושחיים יחד לצדם אבל לחוד יותר מאי פעם. מדובר במנהיגות ערבית נטולת מנהיגות וחסרת אחריות שלא אכפת לה מדבר למעט מתפישתה את עצמה!

ממשלת ישראל, המשרד לביטחון פנים והמשטרה לא עשו, ככל הנראה, ככל שביכולתם כדי למגר את הפשיעה בחברה הערבית, אך בוודאי שעשו הם יותר ממה שעשתה הנהגת ערביי ישראל בנדון, שכאמור- בעיקר צעקה, בקושי פעלה או השפיעה ויתירה מכך- אף תרמה להסתה, להכפשה ולחיזוק הפורעים על חשבון השבת החוק והסדר במדינה.

בפרוץ פרעות תשפ"א, הערבים הרואים עצמם "פלסטינים", שרק תומכי השמאל עוד מכנים אותם בכינוי הגנאי לכאורה ובניגוד לאמירותיהם של אי אילו ממנהיגיהם "ערבים ישראלים" - כבשו והשחיתו תחנות משטרה בכפרים ובערים מעורבות, השמידו תשתיות ציבוריות כמו גם ציוד משטרתי, ניסו לרצוח אזרחים, ושוטרים באמצעות רגימה באבנים, יידוי בקת"בים, ירי זיקוקין וירי חי. היכן היו ומה אמרו ועשו מנהיגי הערבים בכל אותו הזמן?

בה בשעה שהשוטרים ואזרחי המדינה שומרי החוק רתומים למאבק להשבת החוק והסדר במדינה נוכח התקפות החמאס על שטח מדינת ישראל במבצע "שומר החומות", הצטרפו חברי הכנסת וההנהגה הערבית למהומה. רחצו הם בניקיון כפיהם והטילו את מלוא האשמה על כולם חוץ מאשר על עצמם כנהוג בקרב מנהיגים חסרי שמץ נאמנות למדינה ואחריות כלפי אזרחיה ותושביה, ללא קשר לדתם, אמונתם ואזרחותם.

כך לדוגמא נמצאו ח"כ איתמר בן גביר, ארגון "לה פמיליה" וארגון להב"ה במוקד ההאשמה בסיועם של גורמים נוספים ומסוימים כתקשורת המכילה והסובלנית; "המתנחלים" שתמיד אשמים בכל תחלואי המדינה לכאורה, הואשמו גם הפעם על שהעזו להתיישב בחוצפתם ולסייע בהגנה על ערי ישראל המעורבות כלוד ורמלה; אזרחים ושכנים יהודים שניסו להתגונן בכוחות עצמם, באין סיוע עירוני או מענה משטרתי הולם וראוי למצוקתם, הואשמו על שהעזו לעשות שימוש בנשקם למטרת הגנה עצמית ברורה.

אותם מנהיגים ערבים שקראו לפני המאורעות להגברת האכיפה ופעילות המשטרה ביישובים הערבים, לא רק שלא נקפו אצבע ותרמו את חלקם בדוגמא אישית למען ההתגייסות לכוחות הביטחון והשבת הביטחון האישי, אלא עצמו עין בכוונה תחילה או חמור מכך- פעלו ההיפך בהבעת הבנה ותמיכה בפורעים, גינוי השוטרים והתעלמות מהנזקים העצומים שנגרמו לציוד ולתחנות המשטרה שהוקמו בתוך היישובים הערביים לשם שיפור מצבם ולאור קריאתם.

המלצות וסיכום

מבצע "שומר החומות" יצא להפסקה לדעת הריאליסטיים, או הסתיים לדעת האופטימיסטיים המתעקשים להתעלם מבלוני ועפיפוני התבערה שחזרו להצית את שדות הנגב לאחרונה.

עתה, נדרש לנצל את ההפוגה הזמנית ועמה השינוי בכללי המשחק שיוצרת מלחמה מטבעה, ולהשיב את המשילות הישראלית לכל רחבי המדינה במסגרת "מלחמת המשילות הראשונה" שהתחילה במקביל למבצע הצבאי בעזה.

קרל פון קלאוזביץ', שהיה מאבות תורת הלחימה המודרנית, כתב בספרו הנודע "על המלחמה" כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים", על כן מוטב שמדינת ישראל תנצל את המומנטום שיצר מבצע "שומר החומות" לא רק ביחסה להתחמשות והתנהלות החמאס ברצועת עזה, אלא גם כלפי התחמשות והתנהלות הערבים בתוככי מדינת ישראל, היא מדינת היהודים.

מדינת ישראל נדרשת לפעול בכוח רב בכל עיר וכפר בכדי לאסוף נשק, להחרים ציוד ואמצעים ששימשו או משמשים לצרכי פשיעה ועבריינות, לחלט רכוש וכספים שמקורם בפעילות עבריינית, להרוס בנייה בלתי חוקית, לעצור עבריינים ולשלול אזרחות והטבות מתומכי מחבלים!

לצורך כך נדרשים מנהיגי המפלגות הציוניות לדחות בכל תוקף ישיבה בממשלה עם מנהיגי המפלגות הערביות חסרי האחריות ונעדרי הנאמנות, שהוכיחו כי תומכים הם בארגוני הטרור ולו רק לכאורה, במקום בביטחונה ושלומה של המדינה בה הם חיים בכבוד, ברווחה וביטחון רב יותר מרוב ערביי המזרח התיכון.

לא יעלה על הדעת שמנהיגי הערבים שזעקו להתערבות המשטרה בפשיעה במחוזותיהם, יצאו כנגד שוטרים ולא מנעו פגיעה בתחנות משטרה שהוקמו רק לאחרונה- יקבלו תפקידי מפתח רמי מעלה בממשלה רעועה שעל קולותיהם בונה.

לא יעלה על הדעת שמנהיגים ישראלים ציוניים יעניקו פרס כלשהו על התנהגות רעה וחמורה למנהיגיו של ציבור ערבי, הרואה עצמו כפלסטיני בראש ובראשונה, שמזדהה עם אויבי המדינה. בימים אלו חלה על הציבור הערבי ומנהיגיו חובת הוכחת הנאמנות לחוק ולסדר במדינה אם לא למעלה מזה, זאת בטרם יזכו הם להכתיב לאזרחיה הנאמנים של מדינת ישראל את עתידם וישפיעו על ביטחונם.