בדרך כלל אני לא רצה להשתתף בערבי פינוק ושחרור לנשים. לוח הזמנים לא תמיד מאפשר, ואולי זו אני שלא מאפשרת לעצמי.
אולם בשבוע שעבר היה לי ברור שאין מצב שאפספס את ערב ההפגה והפינוק שהתקיים לנשות הקהילה שלנו.
ערב שנתרם מלב אוהב של המון אנשים ונשים. ידעתי שאני צריכה את היחד, את העיבוד המשותף וגם את השחרור. היוצרת הנדירה רוחמה בן יוסף חיממה לנו את הלב והביאה את הדמעות שלי לסף המסוכן של התפרצות. כל שיר כאילו דיבר עליי, על העיר, על המדינה. הכול כל כך כאב, ובכל זאת השתלטתי על הסוררות. הן פרצו אל הלחיים רק בחיבוק של אחרי ההופעה, רותחות, כועסות, עצובות. במעגלי השיח טעמתי ממה שעבר על חברותיי.
הפחד הקיומי מהפרעות שהשתלב עם אימת האזעקות, השאלות על האחריות ההורית שלנו, התהייה אם ממשיכים בעיר הזאת ואילו מחירים עוד ייגבו מאיתנו. "אתן בטראומה", אמרה המנחה והסבירה מה זה אומר, איך ממשיכים מכאן ומה תעשה מי שלא יכולה לקום לבד. כן, אנחנו עיר בטראומה.
אל תנגבו את הדמעות
כבר כמה ימים שלא סיפקנו כותרות. אני כותבת את המשפט הזה ביד רועדת, מקווה שכך ימשיך. לא סיפקנו כותרות, אבל האירוע טרם הסתיים. אנחנו עדיין מנסים להבין מה רוחש מתחת ליריעה הדקיקה של השקט היחסי. מנסים לחוש אם הקרקע שאנחנו מהלכים עליה מתחילה להתייצב. יש שדוחקים בנו לערוך מעגלי דו־קיום, לדפדף ליום הבא. הם רק לא מבינים שאנחנו עדיין בשלב הקיום.
אני יודעת, קשה לשמוע את הסיפור של לוד, רמלה ועכו, כי המציאות שלנו מאיימת על כל אזרחי המדינה. שני העמים הרי מלופפים זה בזה באוניברסיטאות ובבתי החולים, במרכזי הקניות ובכל מקום שאליו נביט. הסיפור של הערים המעורבות הוא ציר המרק של המדינה הזאת. מצומצם ומרוכז, אבל הוא הסיפור של כולם. מפחיד לחשוב שהפרעות שהתרחשו כאן עלולות לקרות לכל אחד בכל מקום. לכן הולכים וגוברים הקולות שמנסים לטאטא, לנקות, להעלים ראיות, אפילו להשתיק את יידויי האבנים שעדיין מתרחשים פה ושם. חכו רגע. אל תנגבו לנו את הדמעות, אל תגידו שלא קרה כלום ומחר יהיה יום חדש. קרה כאן הרבה, אנחנו עדיין מעכלים.
היום שאחרי הפרעות הוא היום של קביעת הנרטיב, הניתוח לאחור, הוויקיפדיה, מסד הנתונים שישמש את חוקרי פרעות תשפ"א בצל מבצע 'שומר החומות'. היום שאחרי יקבע מה הצית את התבערה, איזה אירוע גלגל את האירוע הבא, מי נאלץ לברוח מכאן ומי התהלך ברחוב בגאווה, בתאוות מוות והרס. היום שאחרי הוא מאבק סיזיפי על התודעה. כי את הצתות בתי הכנסת יכולנו לצלם. הבערת הרכבים והרס הבתים מוסרטים ושמורים. אבל איך יסופר הסיפור הזה וכיצד יסודרו העובדות, זו פריווילגיה ששייכת למקלדת ולמיקרופון של כל עיתונאי ופובליציסט. כאן אנחנו נתקלים בחומה בצורה של שקרים מופרכים מצד הציבור הערבי, דעות קדומות ותיאוריות ליברליות של יושבי האולפנים, קידוש הנרטיב הסיפורי על פני העובדות היבשות, ותמימות מסוימת של צרכני התקשורת. קשה כבר אמרנו?
עיתונאים רבים רק חיכו לסיפור הערבי. הסיפור שהכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי, כלומר עד שהגיע הגרעין התורני לעיר. הם צמאים לשמוע שקבוצת הציונים־הדתיים (1,200 משפחות, כן?) הם אצבע בעין של עדת ערבים שוחרי שלום, ששמרו על מערכת יחסים טובה עם שכניהם היהודים ותיקי העיר. בדרך הם משמיטים מהסיפור את העובדה שהקהילה שלנו נולדה כאן לפני חצי יובל ואת מצבם הבלתי אפשרי של יהודי שכונת רמת אשכול עד לפני עשור. הם גם מספרים שאנשי יצהר ולה פמיליה חוללו את ההרס הגדול, ושוכחים שההרס התחיל עוד לפני שמישהו הספיק להגיע לכאן. הרס made in Lod. של ערביי לוד. העיתונאים מחבקים את ערמת השקרים בשתי ידיים. הם רק חיכו שמישהו יסדר להם את האירועים. יהודים הותקפו בידי ערבים? יהודים הפכו לפליטים בארצם? זה נוגד את כל תפיסת העולם לגבי חלשים ומוחלשים, מדכאים ומדוכאים. אז הנה יש מי שמיישב את הדיסוננס, ולעזאזל העובדות.
כולנו מתנחלים גאים
השבועיים האחרונים שוב הראו לי עד כמה אנחנו מגזר שקל וכיף לתקוף. גרעין תורני, מאות משפחות שהגיעו לחיות כתף אל כתף עם אחיהם בערים מעורבות, הפכו למטרה לגיטימית. מותר להטיח בנו הכל, להאשים את הנאנסת באונס. לשאול באיזו זכות אנחנו גרים בעיר ואם בישראל, לשקר שדחקנו את רגליו של מאן דהוא, שהבאנו איתנו מלחמה. המציאות בשטח היא הרי כל כך אחרת. לערים האלה מגיעות משפחות שרוצות לעשות טוב, שפועלות יחד ולמען האוכלוסייה גם בשכונות הקשות ביותר. כן, אלה משפחות ציוניות־דתיות. נו, מה נעשה, זה הופך אותן לאשם המיידי.
אנחנו מגזר שמותר לעשות לו הכול: לגרש אותו מגוש קטיף, לעשות עליו סיבוב שתיית מנדטים לפני בחירות ואז לזרוק, לייצר במיוחד בשבילו תקרת זכוכית בצבא, והוא עדיין לא יראה בעיניים. הוא יבלע את הרוק וימשיך לרוץ על ג'בלאות העם, הארץ והתורה.
בשבועות האחרונים אמרו לי כמה פעמים, "אולי נשלח לאולפנים מרואיינים שלא נראים דתיים? שלא שייכים לקהילה?". בהתחלה הקשבתי, אבל ככל שעובר הזמן ועלילת השקר מתחזקת, אמרתי לעצמי: עד כאן. אני לא מוכנה יותר להצטדק. המטפחת שלי דוקרת למישהו בעיניים? הוא מלביש עליה את כל הדעות הקדומות שלו? זו האחריות שלו להתקלף מכל אלה, ולבוא פתוח לשמוע את מה שיש לי לומר. אני נראית כמו מתנחלת? כל יהודי שהגיע לישראל מסוף המאה ה־19 הוא מתנחל, לשיטת בני דודינו. ובכלל, להיות מתנחלת זו גאווה. אחרי התקופה הזאת הגיע הזמן שנזקוף קומה יהודית ושניראה יותר על מסכי הטלוויזיה. ככה, כמו שאנחנו, בלי להתבייש ובלי להתבלבל. אולי אם יתרגלו לקיומנו הפומבי, בסוף עוד ילמדו להקשיב למה שאנחנו אומרים. אולי.
לתגובות: ofralax@gmail.com