יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

שבועות מתוחים עברו על תושבי הערים המעורבות בכלל ואצלנו הלודאים בפרט. וגם כעת, כשכביכול ליבת האירוע נמצאת מאחורינו, עדיין אנחנו "נהנים" מספיחים של פורענות: שם לבנה נזרקת לגן ילדים, פה בקת"ב מוצא דרכו לחצר חב"דניקית. מעשים שבכל יום.

אשר על כן החליטו המחליטים שיש למצוא דרך לסייע לתושבים היהודים להינפש ולו לרגעים מועטים כדי להתרענן, שלא לומר לאגור כוח, לקראת הסבבים הבאים עלינו לרעה. כך נולד רעיון "ערב הגברים" שציינו בתחילת השבוע שאנחנו מונים כאן לוד תובב"א.

על הנייר מדובר היה ברעיון מבורך - גברברי לוד נאספו יחדיו בגבעת וושינגטון לערב שכולו בשר, צפייה בכדורגל ובריכה. על פניו ערב רגוע, אלא שעבור סחבק מדובר היה באירוע מאיים פי כמה וכמה מאשר התצפיות הדרוכות על גג בנייני השכונה.

"לא טוב היות האדם לבדו עם עוד גברים כמותו", הייתי מעז להוסיף על הפסוק המקראי, כי באמת אין מפחיד מזה. המולת גברים לודאים שבאים לפרוק את מתח הפרעות היא לא דבר של מה בכך עבור בחור עדין נפש כמוני, אבל איך אומרים, האירוע היה מסובסד.
אז הלכתי.

רק הבריכה עצמה, צריך לומר, היה בה די כדי להטיל בי מורא גדול, שהרי מייקל פלפס אני לא, ואיכשהו למרות משקלי הנוצתי עדיין אני שוקע כעופרת. אז נכנסתי לבריכה ומהר מאוד התחלתי לפרפר לכל עבר בתנועות גפיים שהן הפך החינניות ומהות ההיסטריה. מסביבי כמובן עשרות גברים שמחים לאיד.

"מעשה ידיו טובעים בים ואתם אומרים שירה?" זעקתי לעברם בחמת זעם, אבל החבר'ה השאירו את הציציות והכיפות במלתחות הגברים יחד עם יראת השמיים שלהם וכבוד הבריות. איכשהו מצאתי דרכי חזרה לחוף מבטחים בדיוק בזמן כדי להיאבק יחד עם עדר של זכרים מורעבים על מנת פרגיות ונקניקיות מרגז, שקרויות כך על שום שמרגיזות את בני המעיים. לא שיצא לי לבחון את העניין, כי עד שהגיע תורי נשאר לי בעיקר סלט חסה שאף גבר אחר שמכבד את עצמו לא העז לקחת.

אבל גולת הכותרת הסגי־נהורית של הערב הייתה משחק הלייזר טאג. למי מכם שלא יודע, לייזר טאג הוא משחק רובי לייזר שמדמה קרב יריות בין שתי קבוצות יריבות. או בקיצור, שבוע רגיל ברמת אשכול, אבל בלייזר!

מה יותר טוב מזה כדי להסיח את הדעת מטרדות היומיום, הא?

בהתחלה עמדתי בסירובי להשתתף במשחק. אני הרי מודע למגבלותיי, סך הכול עברתי הכשרה של רובאי 02 וגם זה בקושי.

"יש לי פטור מריצה וממשקלים", הסברתי למדריך הלייזר טאג והלכתי הצידה לשחק שחמט בסמארטפון עד שלטרמפ שלי יימאס ונלך הביתה. אבל הטרמפ שלי היה נדב נוה, חובב לייזר טאג מושבע ולודאי בעצמו.

"תהיה צמוד אליי, אני אשמור עליך", הוא הבטיח, ויחד עם מתן צור ועוד כמה גברברים חסונים מהשכונה הקמנו את הקבוצה הכחולה שתילחם בקבוצה האדומה משכונת נווה זית.
"אני צריך פלנלית כדי לקשור את עיניהם של שבויים פוטנציאליים", הערתי לנדבי באופטימיות לא אופיינית, אבל הוא התעקש ש"לא ככה משחקים" וגם ש"התקשורת השמאלנית לא תראה את זה בעין יפה". החלטתי לשים בצד את הדיון העקרוני ולזרום.

מדריך הלייזר טאג חילק את האזורים שלנו והתחיל לספור לאחור. לא יכולתי שלא לתהות למה בעצם הקבוצה האדומה רוצה לכלותנו והאם זה בגלל שהתעקשנו להקים גרעין תורני בגבעת וושינגטון. אבל לא היה זמן למחשבות, כי מיד הומטרו עלינו יריות מאותה קבוצה אדומה וצמאת דם.

"איפה משטרת ישראל?!" זעק חבר לקבוצה הכחולה והתחיל לארגן מתנדבים מתור המרגז לפטרול ותצפיות, "אם לא נציל את עצמנו, אף אחד לא יעשה את זה!".

אבל לי לא היה זמן לזה, כי אני כאמור נצמדתי לנדב נוה, שמצא לו מקום להציץ מן החרכים ולטווח את חיילי האויב. הם אכן נפלו כזבובים. ואז קמו שוב כי לייזר לא הורג, רק מעציב מאוד.

"אני יורה באוויר כדי לא לקחת צ'אנסים עם מערכת המשפט שלנו", עדכנתי את נדבי ויריתי לאקליפטוס, אבל הלייזר פגע בנורה וחזר בול לראש של חייל אדום.

"אם אתה 'יורה יורה' אז בית המשפט 'ידין ידין'", צעק לי זור בשנינות שאפשר להתווכח עליה.

"נתראה בבית המשפט", איחל נדבי בתורו, ואני החלטתי שאם כבר יש לי לייזר על הידיים, לפחות ניהנה קצת. המשכנו לטווח את הקבוצה האדומה והתחלתי לצבור ביטחון עצמי - שזה תמיד סימן רע. נפרדתי מנדבי מתוך שאננות ומחשבה שכוחי ועוצם ידי עשה לי את הלייזר הזה, וכך מצאתי את עצמי לא עלינו מוקף בחיילי האויב כמו רפול במיתלה או ארגורן בשערי מורדור, להבדיל לא יותר מדי הבדלות. אבל שלא כמו הגיבורים לעיל, אני תפסתי את הרגליים וברחתי משם כל עוד רוחי בי, כמיטב הכשרתי המדוברת. וכבר אמרו חכמינו ש"תחילת ניסה נפילה", ובאמת תוך כדי הבריחה התרסקתי אל האספלט ופצעתי את אגודלי הימני וכף ידי השמאלית.

"מי נפצע במשחק לייזר טאג???" הסתכל עליי המדריך בהלם.

"זה אני, יעקבי יאיר", הצגתי את עצמי והצעתי לו להפעיל זריז את הביטוח, "אני מתפרנס מכתיבה, חביבי, אתה בברוך רציני". אבל המדריך הכיר את כתיבתי כך שהבלוף היה ברור.

"מה שלא עשו שבועות של פרעות בלוד, חטפת בסוף במשחק עם החבר'ה", ציינה אשתי את המובן מאליו תוך שחבשה את אגודלי במסירות.

"האמת שהיה אחלה", אמרתי לה דוגרי, "אבל אולי פעם הבאה נלך יחד לערב של הנשים".

"לא כדאי לך, זה רק מעגלי שיח וקצת מוזיקה", היא ציינה.

"וואלה", אמרתי, "נשמע לי בול".

[email protected]