שתיקת השבוי

65 שנה שתק שלמה רוזנברג ולא דיבר על נפילתו בשבי המצרי במלחמת השחרור. רק על ערש דווי גילה לילדיו את הסוד, ובדרך פלאית איתרה בתו לאחר מותו דפי יומן שבהם תיעד את הקרב הקשה בכיס פלוג'ה ואת החודשיים האכזריים בשבי.

אסף משניות , כ"ג בסיון תשפ"א

שתיקת השבוי-ערוץ 7
שלמה רוזנברג (במרכז התמונה) משתחרר מהשבי המצרי
הצילום באדיבות המשפחה

כששלמה רוזנברג קרא לבתו זהבה ולשני בניו לבקר אותו בביתו בניו־ג'רזי בחג החנוכה לפני 18 שנה, הם היו בטוחים שהוא מבקש להיפרד מהם. כבר כמה שנים ששלמה סבל ממחלה קשה, ומצבו הלך והידרדר במשך הזמן. להפתעתם, לא זאת הייתה הסיבה שבגללה ביקש מהם לבקר אותו. באותו ערב החליט רוזנברג לחלוק עם ילדיו סוד שליווה אותו במשך 65 שנה ועיצב את חייו. "יש לי משהו חשוב לספר לכם. אני הייתי בשבי של נאצר", סיפר לילדיו ההמומים.

"בהתחלה היינו בטוחים שלא שמענו טוב", מספרת זהבה קריגר, בתו. "אף פעם, במשך כל שנות חיינו, לא ידענו על זה שאבא היה בשבי. הוא מעולם לא דיבר על זה. ידענו שהוא שירת בצבא במלחמת השחרור, אבל לא יותר מזה".

למה בעצם לא ידעתם כלום?

"זאת הייתה תקופה שהוא ניסה לשכוח. מעולם לא הבנו באמת למה, אבל ידענו שיש בו זעם עצום על מדינת ישראל. הוא מעולם לא סיפר לנו משהו על ימיו במלחמה, ולנו לא היה מושג שהוא היה חייל בחזית. כל מה שהיו לנו אלה המדים הישנים שלו, שאחים שלי התחפשו בהם בפורים. אבל לא ידענו את הסיפור שמאחוריהם".

הוא סיפר לכם משהו על תקופת השבי באותו לילה או אחר כך?

"לא. הוא השאיר את זה תלוי באוויר. סיפר שנפל בשבי ושוחרר אחרי כמה חודשים. אבל לא מצאתי שום אינפורמציה בנושא, והוא לא סיפר לנו כלום. באופן כללי הוא ממש לא דיבר על החיים שלו במדינת ישראל. ידענו שהם היו קשים, ושהוא נאלץ לרדת מהארץ בגלל זה".

הכדור חורר את כובע הגרב

במשך שנים ארוכות ניסתה קריגר לגלות מה עבר על אביה בישראל, אך נתקלה בחוסר מידע ל סיפור השבי בידי נאצר, במה שהתברר לה מאוחר יותר כאחד הקרבות הקשים במלחמת השחרור - קרב כיס פלוג'ה. אלא שהכול השתנה לפני כשלוש שנים, כאשר זהבה התחתנה עם בעלה השלישי, ארי, והם החליטו לעשות את ירח הדבש שלהם בצפון הארץ. קריגר, כמו גם אביה ושאר בני משפחתה, הם שומרי תורה ומצוות. קריגר ובעלה הם כיום תושבי רעננה.

"אחרי שהתחתנו בלונדון הגענו לירח דבש כאן בישראל, ואז החלטנו לבקר בעתלית. אני הייתי פעם בעתלית עם אמי, אבל רצינו לבקר שם שוב. ידענו שאחת התחנות הראשונות של אבא בארץ הייתה שם, לפני שגורש לקפריסין. במהלך הביקור פגשנו קבוצה של נשים דתיות, שלכל אחת היה את הסיפור שלה. אני סיפרתי שאבי היה בשבי של נאצר במלחמת השחרור, אבל יותר מזה אנחנו לא מצליחים לגלות. פתאום אחת הנשים אומרת לי שיש מורה להיסטוריה בשם אביטל רייכנר שהחליטה לעזוב הכול כדי לספר את הסיפור של הקרב ההוא, ואולי היא תדע לספר לי מה עבר על אבא שלי בשבי".

בעקבות המלצת הנשים הללו פנתה קריגר לרייכנר. "אביטל התחילה לחקור את הסיפור של הקרב בגלל שאח של סבא שלה נפל בו, כך שהזווית שלה לסיפור הייתה שונה בתכלית ממני, אבל היא הכירה טוב טוב את השם של אבא שלי. כשאמרתי לה בטלפון שאני הבת של שלמה רוזנברג היא החסירה פעימה. היא אמרה שכבר שנתיים היא מחפשת קרוב משפחה כלשהו של רוזנברג והיא כבר התחילה להתייאש מכך שאי פעם תמצא". בעקבות המפגש עם רייכנר, שהוציאה סרט דוקומנטרי על קרב פלוג'ה, החלה זהבה להשלים את סיפורו של אביה ולהבין מה עבר עליו בקרב הקשה על תל פלוג'ה ובשבי שבא בעקבותיו.

קרב כיס פלוג'ה, או בשמו הרשמי 'מבצע חיסול', התרחש בחנוכה של שנת 48'. המובלעת המצרית במקום כללה אלפי חיילים בפיקודו של גמאל אל־נאצר, מי שלימים יהיה נשיא מצרים. המובלעת, בלב שטחה של ישראל, הייתה ממוקמת ליד העיירה הערבית אל־פאלוג'ה, סמוך לקריית גת וצומת פלוגות של היום. אלפי החיילים גרמו כאב ראש עצום למדינת ישראל הצעירה, שרצתה לכבוש את הנגב כולו. צה"ל ניהל במקביל ניסיונות כיבוש צבאי של השטח וגם משא ומתן על כניעת הצד המצרי, שהיה בעמדה צבאית נחותה בהרבה. שני התהליכים נכשלו לאחר שהמצרים הבהירו לצה"ל שהם ימשיכו להילחם עד הכדור האחרון, או עד שיקבלו הוראות אחרות מקהיר.

ל'מבצע חיסול' הגיעו הצדדים כאשר צה"ל מטיל מצור כבד על המובלעת המצרית. חטיבת אלכסנדרוני נשלחה להחליף את חטיבת גבעתי במטרה לנהל את הקרב ולהביא לכיבוש המובלעת. אלא שהמבצע נחל כישלון חרוץ, ובשיאו פלוגה ג', המוכרת יותר בשם 'הפלוגה הדתית', חוסלה כמעט לחלוטין, למעט חמישה לוחמים שנפלו בשבי. אביה של קריגר היה אחד מחמשת השורדים שנלקחו בשבי. במשך חודשיים שהה בשבי, עד שמדינת ישראל שחררה אותו בעסקת חילופי שבויים, שאותה דאגה להסתיר ככל האפשר.

בזמן היותו בשבי, וגם בימים שלאחר שחרורו, כתב רוזנברג יומן שחלקים ממנו הצליחו לשרוד במשך השנים. בתוך דפי היומן הוא מתאר לפרטי פרטים את שרשרת התקלות המבצעיות שהתרחשו במהלך הקרב והובילו לתוצאה הקשה כל כך, כמו גם את ימי השבי:

"ערב לפני הפעולה היה ליל ראשון של חנוכה. קיבלנו פקודה להתכונן אליה. כולנו התחלנו לכתוב מכתבים, כאילו הלב ניבא שמשהו לא טוב יקרה. אני כתבתי לאחי ושם מסרתי דרישת שלום לכל הקרובים בשמותיהם. למחרת נחנו קצת לפני היציאה לפעולה, הכנו חנוכייה גדולה, הדלקנו נר שני של חנוכה ושרנו שירי חג. אז נפתחו מעיינות השמיים וגשם חזק ירד עלינו", כותב רוזנברג בדפי היומן ששרדו.

הפעולה שאליה הוא מתכוון היא היציאה לקרב תל פלוג'ה. הגשם שירד באותו לילה, כך מסביר באריכות רוזנברג בזיכרונותיו, שיבש דרמטית את תוכניות הקרב. מעל לכול, הגשם גרם לאיחורים של הפלוגות האחרות שהיו אמורות לקחת חלק בקרב, במיוחד של הפלוגה המסייעת מגדוד 34 של חטיבת אלכסנדרוני, שהייתה אמורה לפוצץ את הגשר שחיבר בין עיראק אל־מנשייה, קריית גת של ימינו, לפלוג'ה. הפלוגה כן הצליחה לנקות את חלקו הדרומי של הכפר מהכוחות הערביים שהיו שם. התקלה הזאת, אי פיצוץ הגשר, סייעה למצרים להתארגן מחדש ולשלוח סיוע לכוחות בעיראק אל־מנשייה, ומשם המצב החל להידרדר. רוזנברג מתאר את השעות שבהן היה בלבול רב בין כוחות צה"ל השונים:

"פה התחילה אי הבנה בין המחלקות, ובנוסף הנשקים היו רטובים מהגשם. הרובה שלי יצא לגמרי מפעולה, והמצרים התחילו לירות אש חזקה. התחילו להיות לנו פצועים רבים. החלפתי את הנשק שלי ופתאום אני מרגיש שכובע הפלדה שלי עף לי מהראש. מתחת לכובע הפלדה לבשתי כובע גרב. ראיתי שהמצב לא טוב".

כובע הגרב שחבש רוזנברג נשמר עד היום, וזהבה מוציאה אותו מתוך המדים של אביה ומראה את החור שנוצר בו. "מסתבר שכדור פגע בקסדה של אבא שלי, חדר אותה ואת כובע הגרב, ובדרך נס לא הרג את אבא שלי", היא מספרת.

ראיתם את החור בכובע לפני כן?

"בוודאי, אבל זה כובע גרב. חשבנו שזה סתם איזה בלאי או קרע שנוצר בו. לא חשבנו בכלל שכדור פספס את הראש של אבא שלי בסנטימטר. זה בלתי נתפס ממש".

צה"ל סירב לפתוח את התיק

רוזנברג ממשיך לתאר לפרטי פרטים את הקרב וכיצד נפל בשבי, כשהגשם משחק תפקיד מרכזי בכל מהלך הלחימה: "יצאתי לכביש וראיתי את מפקד המחלקה משה מנהיים עם הפיאט, שזה צריך להיות נשק אנטי טנקי, וראינו זחלנים מצריים מתקרבים. דרכנו את הפיאט אבל הוא לא פעל. אחר כך למדתי שזה עובד עם כדור בליסטי והכדור היה רטוב... אני חזרתי למחלקה שלי ומשה חזר לשלו. כאן כבר ראיתי שיש לנו הרבה אבדות ואנו מוקפים מהמצרים. אני ועוד חייל הצלחנו להיכנס לאיזה חדר קטן. עמדנו מאחורי הדלת והיריות לא נפסקו. פתאום הדלת נפתחה ורימון יד התפוצץ. הם צעקו בערבית 'ערפה אידק', שזה אומר ידיים למעלה ולצאת. החבר שלי יצא ראשון וצרור כדורים חטף את חייו. אני יצאתי אחריו וגם בי ירו. נפצעתי וסמל מצרי שהיה שם אמר לקחת אותי למפקדה. הם סחבו אותי דרך הכפר (עיראק אל־מנשייה, א"מ) ובדרך עברה קבוצת חיילים. אחד רץ כנגדי עם כידון ודקר אותי בצד שמאל על יד הלב והדם התחיל לזרום. כבר הייתי פצוע ביד השמאלית, אז עם ידי הימנית לחצתי עם שתי אצבעות כדי שהדם לא ייצא".

כשהגיעו למפקדה חבשו אותו המצרים, וזאת כדי שיוכל לעזור להם בקריאת המילים העבריות במפות שהחרימו במהלך הקרב. בשלב ההוא רוזנברג לא ידע שיש עוד שבויים. הוא הסביר להם מה כתוב במפה, מה שהרשים מאוד את הקצינים במקום, שתיארו אותה כמדויקת למדי.

לאחר שתרגם את המפות למצרים לקחו אותו החיילים לעבר מקלט, שם הוכה שוב ושוב על ידי שוביו. אחר כך התחילו להביא לחדר את שאר השבויים. שלושה ימים נשארו השבויים במקלט בלי אוכל ומים, עד שהמצרים החליטו להעבירם לפלוג'ה.

גם ביקורי משלחת הצלב האדום וביקורו של הרב גורן על מנת לזהות את נופלי הקרב מתוארים בדפי היומן: "יום אחד סיפרו לנו שהרב הצבאי הרב גורן בא לבדוק את מקום קבורתם של החיילים. הם התפעלו למה כל כך חשוב לנו מהמתים. היינו צריכים להסביר להם את זה... יום אחד נכנסו שני קצינים מצריים והודיעו לנו להתכונן להפתעה שתקרה מחר. לא ידענו מה תהיה ההפתעה. למחרת בצהריים בערך הביאו לנו מגש גדול עם אורז ובשר כבש ונתנו לנו לאכול. באמצע האוכל נכנסו כמה קצינים אמריקאים מהאו"ם (ה'קצינים' המדוברים היו נציגי הצלב האדום, א"מ) ושאלו על בריאותנו. אמרנו להם שאנחנו פצועים. הם הלכו ולא קרה שום דבר. אחרי השחרור נודע לנו שעל יד הכפר עמדו אמבולנסים שייקחו את הפצועים, אבל הם אמרו שכולנו בריאים ולכן לא צריך לשחרר אותנו". לבסוף, חודשיים אחרי שנלקחו בשבי בתום הקרב הכושל, שוחררו חמשת השבויים.

את מספרת שלאורך השנים ניסית לגלות פרטים על תקופת השבי של אביך ללא הצלחה. זה נשמע קצת לא הגיוני, הרי בארכיונים לכל הפחות זה אמור להופיע.

"אתה צודק, ובאמת ביקרתי שם. אבל התיק של אבא שלי היה סגור ורק אמא שלי הייתה יכולה לפתוח אותו. אבל היא לא רצתה לפתוח אותו כי היא ידעה בדיוק מה יש שם, והיא לא רצתה לראות את התיק".

למה לא נתנו לך לפתוח את התיק?

"הם לא נתנו לנו מכמה סיבות. הסיבות הרשמיות היו שבגלל שהצלב האדום היה מעורב בפיקוח על תנאי השבי שלהם, הם לא יכולים לתת לכל אחד לפתוח את התיק, גם אם מדובר ביורשים שלו. לכן הם אמרו שרק בת הזוג יכולה לפתוח את התיק".

"האמת הרבה יותר פשוטה", קובע הבעל, ארי. "מדובר היה בבושה לצה"ל. חיילים שנפלו בשבי לא התאימו לאתוס של הצבא באותם ימים, והעובדה שבמשך חודשיים די השאירו אותם בצד הייתה כתם לצבא. לכן אנחנו חושבים שהם לא רצו שהתיק ייפתח".

אמה של זהבה, רייזי, אומנם לא רצתה לפתוח את התיק האישי של בעלה, אבל היא כן מוכנה לדבר על השנים שבהן הכירה את בעלה והבינה מה הייתה ההשפעה של השבי על חייו. בשיחה מביתה בניו־ג'רזי, היא מספרת בהרחבה את הסיפור.

"אחרי השואה שלמה נשאר לבד. לא נשארו לו כמעט קרובים, למעט אח שלו שעלה לארץ לפני השואה. הוא מצא את עצמו בגיל 16 עושה את דרכו לארץ. בהתחלה גירשו אותו לקפריסין, אבל בסוף הוא הצליח להגיע לישראל. אח שלו היה חבר בהגנה, והוא שכנע אותו להצטרף גם כן לפלמ"ח", היא מספרת.

הוא אי פעם סיפר לך על חלק מהמבצעים שהוא השתתף בהם?

"לא. הוא מעולם לא דיבר על התקופה הזאת. הוא רצה לשכוח אותה. אלה היו שנים שהוא קיווה לשים מאחוריו".

מתי את גילית שהוא נפל בשבי?

"אני לא זוכרת במדויק, אבל כן ידעתי שהוא שירת במלחמה, עוד מהימים שיצאנו לפני שהתחתנו".

את יכולה לתאר אותו? את האישיות שלו?

"הוא היה חולה. היו לו את הבעיות שלו, את השדים שלו. הוא סבל מטראומה מהשבי. זה היה קשה לא פעם. בלילות הוא היה מתעורר בצעקות מהסיוטים. הוא הרגיש רדוף כאן. פרט לכך, הוא לא קיבל את העזרה שהוא היה צריך. בסוף לא נותרה לנו ברירה ועזבנו בשנת 59' בספינה לארצות הברית".

הסיוטים שלו נגמרו?

"כן, בלילה הראשון שלנו בארצות הברית. מאז הוא לא התעורר יותר באמצע הלילה בצעקות. זה היה כאילו הוא הניח את כל מה שקרה לו בישראל מאחור ברגע שבו הוא עזב את הארץ".

ישראל נותרה מאחור

מהרגע שעלה על הספינה לארצות הברית לא חזר שלמה לישראל שנית. הרצון שלו להתנתק ממדינת ישראל היה עז במיוחד. למרות זאת, כך לפי דפי היומן שלו, נראה שבימים שלאחר המלחמה הוא היה ציוני נלהב. את זיכרונותיו מהקרב הוא מסיים במשפט הבא: "נ.ב. אני מקווה ששורותיי אלה יוסיפו נר לנופלים שמסרו את חייהם לשחרור המדינה".

יש מרחק גדול בין המילים שהוא כתב ביומן ובין הרצון שלו להתנתק לחלוטין ממדינת ישראל כמה שנים אחר כך. מה קרה שם באמצע?

ארי: "הוא הרגיש שהמדינה נטשה אותו. לא דאגו לו ולא נתנו לו סיוע. לא התייחסו אליו כגיבור שנלחם עד הכדור האחרון שלו ואז נפל בשבי, אלא כמי ששרד למרות שכל חבריו נפלו למען המדינה. הוא גם כותב את זה. הוא מספר שהוא היה במצב רוח מדוכא, כי הוא הלך ברחוב בבני ברק וכולם הצביעו עליו ואמרו 'הנה זה שנשאר בחיים'. הוא הרגיש שמתביישים בו".

זהבה: "היחס הזה ממשיך גם היום. לפני שלוש שנים, כשהלכתי להרצאה של אביטל, סיפרתי בסוף את הסיפור של אבא שלי. אחר כך עמד מישהו ואמר שחבל שאבא שלי התחתן והביא ילדים לעולם".

זה מזעזע. מה אומרים ברגעים כאלה?

"באותו רגע קופאים, לא מוצאים את המילים. אבל אחר כך הבנתי שזה בדיוק הפוך. העובדה שבסוף אני, הבת שלו, עליתי ארצה, זה הניצחון הכי גדול וזאת התשובה הכי טובה לכך שאבא שלי הוא גיבור שנשכח, ולא זה שראוי לקבל קריאות בוז על כך שהצליח לשרוד בשבי".

מה את חושבת שהוא היה אומר לך אילו ידע שאת עולה לארץ?

"אני יודעת מה הוא היה אומר, כי עברתי את התהליך הזה בתחילת שנות השמונים. עבדתי בתעשייה האווירית במשך שנתיים פה בישראל, והוא לא אהב את זה. הוא לא רצה שאגיע לכאן. אני הייתי בת 19, ונורא רציתי להגיע לארץ. שני בני דודים שלי עבדו גם כן בתעשייה האווירית, ואיכשהו גם אני נכנסתי. הם היו צריכים אנשים שיזינו את הנתונים והמסמכים שלהם באנגלית, וזה מה שעשיתי. אבל לפני שהגעתי לארץ ניהלנו שיחה, שבה הוא מאוד התנגד שאגיע לישראל. הוא אמר לי שאם אני רוצה להגיע לארץ אני לא יכולה להגיע לבד. רק אם אתחתן עם מישהו שרוצה לעלות בעצמו, הוא אמר שזה בסדר מבחינתו. בסוף הגעתי לישראל לתקופה קצרה, אבל אחר כך חזרתי הביתה לארצות הברית".

הצלחתם להבין למה הוא התנגד כל כך שהילדים שלו יגיעו לארץ? זה נשמע כאילו היה שם משהו נוסף על הכעס מהיחס של המדינה.

ארי: "תראה, כשהוא עזב את ישראל זאת הייתה מדינה בצנע, מקום שנראה שאין לו עתיד. יחד עם הטראומה הקשה מהמלחמה הוא תפס את מדינת ישראל כמקום מת, ככה זה התקבע אצלו".

וכמה זה היה נוכח בבית?

זהבה: "מאוד. הסיפור על העבודה בישראל הוא רק חלק אחד. בבית, למשל, מעולם לא דיברנו עברית. זאת הסיבה שגם היום אני לא ממש יודעת עברית. גם בפעמים שרצינו לבקר בארץ הוא לא רצה לבוא, וגם התנגד שניסע. הפחד הזה מכל מה שמזכיר את ישראל ליווה אותנו כל הזמן בבית. האחים שלי למשל ממש לא מתעניינים בסיפור חייו ובתקופה שעשה בארץ".

היו עוד אופנים שבהם הטראומה מאותם ימים הייתה נוכחת בבית?

"בהחלט. לא קיבלנו ממנו המון אהבה גלויה. היה שם משהו חסום או מנותק. הייתה בו מסכנות כזאת".

בשלב הזה רייזי מצטרפת אלינו שוב בשיחה מניו־ג'רזי. "לשלמה היו הרבה בעיות, אבל הוא היה גאה בילדים שלו. אני זוכרת איך הוא היה מוביל בגאווה את העגלה של זהבה כשהייתה תינוקת".

לנוכח האווירה ששררה בבית משפחת רוזנברג, אני שואל את זהבה מדוע בסוף החליטה לעלות ארצה. "לא עליתי לארץ בשביל לעשות עלייה. הגעתי לכאן כי כבר לא מצאתי את עצמי בארצות הברית. הגעתי בהתחלה לשנה אחת ואמרתי שזה השלב שבו אבדוק האם אבא שלי צדק או לא. אמרתי למשפחה שלי שאני חוזרת לארצות הברית בעוד שנה עם אחת משתי התשובות: או שאבא שלי צדק לאורך כל הדרך וישראל זה לא מקום לגור בו, או שאני אוספת את שאר הדברים שלי ועולה לארץ. אחרי שלושה חודשים קיבלתי את ההחלטה. הבנתי שזה מה שרציתי כל החיים וסוף סוף מצאתי את הדרך חזרה לארץ".

היום זהבה מרצה בפני כל מי שמוכן לשמוע על הסיפור של אבא שלה, שמתחיל עוד באושוויץ. היא מקריאה לשומעים את דפי היומן של אביה ומספרת על ילדותה ועל חייו. המניע המוצהר שלה הוא שאינה מוכנה לתת לסיפור שלו ושל ארבעת השבויים האחרים להיעלם מדפי ההיסטוריה. "בכל שנה יש טקס לזכרם של הנופלים בקרב תל פלוג'ה באנדרטה בקריית גת. שנתיים הייתי שם, אבל השנה הרגשתי שאני כבר לא יכולה ללכת לטקס. בסוף, הטקס כולו הוא לא הסיפור שלי, לא הסיפור של אבא שלי. רוב העולם בכלל לא יודע שהוא היה קיים ולקח חלק בקרב הזה. לכן אני מוכרחה לספר את הסיפור שלו לכולם. שבעים שנה אנשים לא ידעו על זה, אבל מעכשיו כולם יידעו".