ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר ללא קרדיט צילום

באחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו בפילוסופיה של המדע ('המבנה של מהפכות מדעיות') טוען המחבר, תומאס קון (1992­-1996), שעל פי רוב התקדמות מדעית אינה מושגת בגלל שמדענים שדגלו בתיאוריה ישנה השתכנעו בנכונותה של תיאוריה חדשה, אלא בגלל שהם מתו. אדם שבמשך כל חייו דגל בתפיסה מדעית שבסוף הוכחה כלא נכונה או לא יעילה, אינו ממהר להודות בטעותו. פריצת הדרך המדעית התבססה רק לאחר שמתנגדיה כבר לא היו שם כדי לבלום אותה. זה הטבע האנושי, גם של מדענים.

ובחיים כמו במדע, רק יותר טרגי: כאשר באוקטובר 1973 קרסה "הקונספציה" - כינוי לתיאוריה שגיבש אז אגף המודיעין בצה"ל שלפיה אין סיכוי שמצרים ו/או סוריה יפתחו במלחמה - זה לא קרה בגלל שמאן דהוא באליטה הצבאית היודעת־כול השתכנע. הסימנים היו על הקיר, התרעות מודיעיניות איכותיות הצטברו, אך קריסת הקונספציה התרחשה רק כאשר המלחמה כבר החלה, לא יום אחד לפני. והמחיר: קרוב ל־3,000 חללים ופגיעה חמורה במורל הלאומי, שנותנת את אותותיה עד היום.

גם היום עלינו להיפרד מקונספציה, ומוטב שנעשה זאת מהר. עלינו לעקור מקרבנו את התפיסה שערביי ישראל הם מיעוט - "בני מיעוטים", כפי שהם מכונים בז'רגון המשטרתי. זוהי תפיסה מוטעית מיסודה. ערביי ישראל הם חלק מעם גדול ועצום, האומה הערבית, האומה המוסלמית. כולנו יודעים זאת באופן כלשהו, עכשיו נשאר לנו רק להפנים את זה. אי אפשר לנתק את ערביי ישראל מהפלשתינים שביהודה ובשומרון, בעזה ובירדן, מהערבים בסוריה ובלבנון, ובכלל מכל האומה המוסלמית, מהודו עד כוש. קשר זה מרכזי בחייהם. וגם הפוך: בין אם נאהב זאת ובין אם לא, פלשתין ואל־קודס תופסים מקום בלתי פרופורציונלי בעליל בשיח המוסלמי בעולם כולו.

לפני מספר שנים ניגש אליי סטודנט ערבי־ישראלי שלמד אצלי קורס בפילוסופיה יהודית. בעקבות שאלה דתית־פילוסופית שהעליתי בשיעור, הוא הפנה אותי למטיף המוסלמי האהוב עליו, זקיר נאיק, שלדבריו עוסק גם הוא בשאלה הנ"ל. נכנסתי לשיעורים של מטיף זה באינטרנט ונדהמתי לא רק נוכח השנאה התהומית כלפי מדינת ישראל שנטפה מהדרשות שלו, אלא גם ולא פחות מכך - מהעובדה שהסטודנט לא היסס להפנות אותי אליו. האם אני אמור להתעלם מכך שסטודנט שיושב בכיתה מזדהה עם מטיף שקורא להשמדת ישראל? עדיף להדחיק את זה? לא לחשוב על זה? אין לזה שום משמעות, שום השלכה על החיים שלי כאן במדינת ישראל?

האם יהודי תושב לוד שביתו הותקף על ידי אספסוף ערבי מקומי שתודרך על ידי השכנה הערבייה (החביבה בימים כתיקונם) שהצביעה על ביתו של "אל־יהוד" אמור לחזור לדו־קיום המבוסס על אמון הדדי? על סמך מה? על סמך איזו קונספציה? שזו הייתה מעידה חד־פעמית? על סמך הצהרה רדיופונית של האימאם המקומי שאתמול עדיין הסית נגד יהודים והיום מכריז על רצונו העז בדו־קיום? יש איזה ערך מיוחד למתן אמון במי שיש לי סיבות טובות מאוד לא לתת בו אמון? מישהו יכול להסביר לי איך זה עובד? זה משהו חיובי ומוסרי שאני צריך לחנך את עצמי אליו?

אינני טוען שאין בסוגיית ערביי ישראל גם פן של תסכול כלכלי, חוסר פרספקטיבה, אבטלה גבוהה ועוד. כל זה יש ויש. אבל העיקר מבחינת היהודים הגרים כאן הוא חוסר הרצון של רוב הערבים (והרוב, כידוע, קובע) להשלים עם קיומה של המדינה היהודית. חוסר רצון זה נסמך על הגב הרחב שיש להם - האומה המוסלמית כולה. את זה לא ניתן להעלים באתנן כלכלי. זה לא עבד בלוד, שם נשפכו במשך השנים האחרונות מאות מיליוני שקלים כדי להיטיב עם האוכלוסייה הערבית המקומית, וזה לא יעבוד בשום מקום.

כללו של דבר: התפיסה שערביי ישראל הם מיעוט היא תפיסה חלקית מאוד, שאינה מביאה בחשבון פרמטרים מרכזיים המעצבים את תודעתם, את המוטיבציה שלהם ואת השפעתם על העולם המוסלמי כולו. כאשר יזדמן להם שוב, הם יחזרו ויוכיחו במעשים את איבתם כלפי מדינת ישראל ויהודיה, אין כל ספק בכך. אינני יודע לפרוט את כל המסקנות האופרטיביות הנובעות מתובנה זו, אך הקמת ממשלה שקיומה מותנה ברצונה הטוב של אחת המפלגות הערביות בכנסת בוודאות אינה אחת מהן.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו