הוא אומן חושים, הוא קוסם – על, אבל גם לו נגמרו השפנים בכובע. למען האמת נציין שלא באמת נגמרו לו השפנים בכובע, פשוט יש חור בכובע וכל השפנים נופלים דרכו. לחור הזה קוראים אמון, ולקוסם הזה קוראים בנימין נתניהו.
הסיפור האמיתי של כל הטלטלות הפוליטיות בשנים האחרונות, הוא לא סיפור של ימין או שמאל. הוא לא סיפור של שחיתות כספית, הוא סיפור של שחיתות מוסרית. סיפור של חוסר אמון טוטאלי בין ביבי לשאר העולם. לא משנה איזה רוטציה הוא יציע לסער/בנט/גנץ, אף אחד לא ירצה רוטציה כשהוא יודע שביבי יעשה הכול כדי לא לקיים אותה.
האדם השני הוא שחקן תאטרון מעולה. הוא יודע להחליף דמויות בלי בעיה. זה התחיל עם חזרה בשאלה בגיל הנעורים, ואז חזרה בתשובה עם רצח רבין. המשיך כיו"ר הבית היהודי (מול זבולון אורלב), פרישה מהבית היהודי (הימין החדש), חזרה לבית היהודי (ימינה), ובסוף מחיקת הבית היהודי (ד"ש מחגית משה).
ועכשיו נראה שהוא שובר את השיא של עצמו: לא לפיד (לפני הבחירות), כן לפיד (אחרי הבחירות), לא לפיד (מבצע שומר חומות), כן לפיד (אחרי מבצע שומר חומות).
לשחקנים יש הרבה יתרונות: הם נוצצים, הם זוהרים, כולם רוצים מהם חתימות, אבל בסוף כשנגמרת ההצגה והאיפור יורד, מתגלות הפנים האמתיות.
גם בפוליטיקה צריך לדעת לשחק, ונפתלי בנט הוא שחקן טוב. אבל כל שחקן מתחיל יודע שיש הבדל בין משחק פוליטי לבין בגידה באמון. יש הבדל בין לשלוף שפנים מכובע הקוסם לבין לעשות חור בכובע. נכון, מותר לשלוף שפנים, ומותר אפילו לטעות בדרך. אבל כבר אמר חכם יהודי מודרני: פעם ראשונה - מקרה, פעם שניה - צירוף מקרים, פעם שלישית – שיטה. על טעות מותר לסלוח, על שיטה אסור לסלוח ובעיקר אסור לשכוח.
אז אסור להאמין לביבי, ואסור לשכוח את חוסר העקביות של בנט, אבל נראה לי שלפני הכול צריך לזכור את תפקיד הבמאי.
הדמות השלישית היא הבמאי. ההוא שמאחורי הקלעים, ההוא שמושך באמת בכל החוטים. בדרך כלל רק כשיש בעיות ואנחנו לא מוצאים שום פתרון מעשי, רק אז אנחנו מתחילים להתייחס אליו. רק כשכבר הרמנו ידיים בייאוש, אנחנו פתאום נזכרים בו.
נכון וחשוב לפעול פעולות מעשיות, אבל אולי הגיע הזמן שנתחיל כבר מההתחלה להרים ידיים. לא הרמת ידיים של ייאוש מהמציאות, אלא הרמת ידיים לשמיים, הרמת ידיים של תפילה. ופשוט לבקש מהבמאי של העולם שידליק כבר את האור ויעשה מה שהוא יודע. כי תכל'ס אין לנו מלך אלא אתה.