מרים פרץ
מרים פרץצילום: מאיר אליפור

לא הייתי בלוויה של אלירז פרץ, הייתי צעיר מדי, אבל את ההספד של אמא שלו שמעתי לא מעט פעמים. "אל תבנו לו מגדלים" ככה היא הספידה אותו, "אל תבנו לו מגדלים - אין לי מה לעשות איתם". אלו היו המילים שלה, אני עוד זוכר אותם.

מתוך העשן, מתוך האש, מתוך הלהבות, היא ביקשה שניקח תכונה אחת שלו, תכונה אחת של אלירז, ושנשתדל לחיות על פיה. שנהיה טובים יותר, שנחיה חיים טובים יותר. שנהיה ראויים לקרבן שלו.

כל מי שאמר בשבועות האחרונים שבחירה במרים היא בחירה בשכול, כל מי שחשב שדמותה של מרים מייצגת את האובדן והכאב, פשוט לא הבין. יוטיוב מלא בעשרות נאומי מוטיבציה וסרטונים של מנטורים לחיים, אבל אני חושב שהסרטון הזה, של מרים שעומדת מעל קברו של בנה השני, הוא החזק ביותר.

השכול נמצא שם, אני לא אומר שלא, אבל הסיפור של מרים הוא סיפור של חיים. היכולת להניח את השכול בצד, לוותר על המגדלים, ולהתמקד בכאן ועכשיו, באיך ממשיכים הלאה. באיזו תכונה טובה אנחנו יכולים לקחת איתנו, באיך אנחנו יכולים להפוך את החיים כאן במדינה לטובים יותר.

אז אפשר להתבאס ולהגיד "אם רק מרים הייתה נבחרת...", אפשר לקטר ולהתעצבן על הפוליטיקאים, אבל להתבאס ולקטר ולהתעצבן זה כל כך לא מרים. מרים זה לחיות. ולחייך. אז אל תגידו 'מה היה אם', אל תבנו לה מגדלים, אין לה מה לעשות איתם. במקום זה, בואו נחשוב על איך ממשיכים הלאה, מה אנחנו יכולים לקחת מההתמודדות של מרים כדי שהחיים של כולנו במדינה הזו יהיו טובים יותר, ראויים יותר.