הרב יצחק דביר
הרב יצחק דבירצילום: עצמי

בכל שנה כשאנו קוראים את פרשת המרגלים מטרידה אותי שאלה קשה: אם המרגלים ביקשו להוציא את דיבת הארץ רעה, מדוע הם מביאים איתם את פירות הארץ המשובחים?

הקורונה לימדה אותנו כמה כולנו אוהבים את השגרה, לחזור ללימודים, לעבודה, למפגשי חברים ולכל הסובב.

לרבים מאיתנו ישנה רתיעה מדבר חדש ולא מוכר, בין אם מדובר בדבר רע חלילה, אך גם אם מדובר בדבר טוב.

"עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות" (תענית כג, א).

לכן, גם פירות גדולים באופן לא רגיל, שמעידים על ארץ לא רגילה, מרתיעים ומעלים חשש בלבו של מי שרוצה להמשיך בחייו הרגילים, לקום כל בוקר במדבר, לצאת ולאסוף מן, לאכול ללא טרדות ודאגות, וללא הפרעה לשגרה.

בכך נפתרת שאלה נוספת: מדוע עם ישראל נרתעים מ'ארץ אוכלת יושביה', ומשליכים על עצמם שהארץ תאכל אף אותם כשישבו עליה, ואילו את המשפט "גם בני ענקים ראינו שם" הם מפרשים לרעה כלפי אויביהם, ולא משליכים על עצמם שאף אותם תגדל הארץ לענקים? כעת מובן שיתכן שאף מזה חששו העם, איננו מעוניינים להיות ענקיים, ולא בפירות חריגים, רק בחיים נורמליים, ארץ ככל הארצות.
אבל לחיים בארץ ישראל דרישות משלהם, "הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא", ארץ ישראל דורשת מאיתנו להתגדל ולצמוח, להשתנות כל יום, לא לשקוע בשגרה אלא לחדש ולהתחדש.

בשנה הבאה עלינו לטובה אנו זוכים להיפגש בפירות קדושת שביעית, פירות הארץ הדורשים מאיתנו התייחסות בכבוד הראוי, לשנות מעט את הרגלי השימוש שלנו, ומוכנות לספוג לתוכנו את הקדושה ולהשתנות ממנה.

גם במקרה זה יש החוששים, מעדיפים למצוא פירות אחרים שאינם קדושים, כדי לא להכנס ל'כאב ראש' הזה במטבח, אבל אנחנו? כבוגרי חטא המרגלים, למדנו כבר מה הארץ הזאת דורשת מאיתנו, ונשמח בזכות שיש לנו להביא את הקדושה אל ביתנו, להשתנות ולהתקדם ממנה.