ברל'ה קרומבי
ברל'ה קרומבי צילום: באדיבות המצולם

1.

היחסים שלי עם הכהונה הנוכחית של ראש הממשלה, התחילו לגמרי ברגל שמאל. ככותב טור פוליטי צעיר הרבתי לנגח אותו, על נאום בר-אילן, הקפאת הבניה, עסקת שליט והפקדת ביטחון ישראל בידי אהוד ברק. באותם ימים הבון-טון בימין היה לתקוף את ביבי. סוג של ספורט מגזרי, ובאמת שהיה על מה.

אבל לאט לאט נתניהו התחיל לשנות קו. הוא הצליח להדוף את ברק אובמה, לסכל הקמת ממשלה פלסטינית ועקירת ישובים והחל לקדם מהלכים של הכרה בינלאומית במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. הוא עמד מול אובמה בגאווה בענין האיראני, כמו שמעולם לא עמד ראש ממשלה ישראלי מול נשיא אמריקאי. הוא הוציא את נוסחת שטחים תמורת שלום מהלקסיקון (זוכרים?) והתחיל ליישם מדיניות ימין. ואנחנו, כל כותבי הטורים שידענו לסנוט בו, היינו צריכים להודות שמשהו משתנה במדיניות של נתניהו.

הוא לא הפך לראש ממשלה מושלם. אפילו רחוק מזה. בקריירה של נתניהו כראש ממשלה נותרו הרבה פינות לא פתורות, כמו השמירה על מערכת המשפט, הגבלת הבניה ביו"ש והזנחת הריבונות בנגב ובגליל. יש לו עוד הרבה במה להשתפר ולמרבה הצער כנראה שכבר לא ממש תינתן לו ההזדמנות לתקן את כל הפערים במדיניותו. אבל בהחלט יש גם על מה להודות לו. אם נשווה לרגע אחד את נתניהו לכל ראש ממשלה אחר שהיה כאן, מדובר בראש הממשלה הטוב ביותר ב-74 שנות ציונות, ובעיקר גם הימני ביותר.

היחידי שקרב אליו ביישום מדיניות ימין היה יצחק שמיר. אך למרות הנרטיב העכשווי של הימין, שנבנה על זיכרון קצר, דווקא המחנה שלו הפיל אותו. כשהוא הלך לוועידת מדריד הימין השתולל והפיל את ממשלתו. באותם ימים הוא נתפס כשמאלן. ראש ממשלה ראשון מהימין שהלך לדבר עם נציגי אש"ף והערבים, בצורה בלתי תלויה. התנאים שהציב בוועידת קמפ-דיויד לשיחות עם הערבים, למשל שנציגי אש"ף לא יקחו חלק בוועדה, לא באמת התממשו. זו הייתה למעשה הוועידה הראשונה של שיחות ישירות עם ארגוני המחבלים. שמיר חזר לארץ כשהמחנה שלו רותח מזעם ובצדק כמובן.

אבל בסוף הכל ענין של פרפקטיבה. הימין הפיל את שמיר וקיבל את אוסלו. בהמשך קיבלנו את ברק, שרון ואולמרט, שכל אחד מהם ניסה לעקור יותר ישובים – והיה גם מי שהצליח. היום שמיר נחשב לראש הממשלה הימני ביותר. מה שאומר שאולי בעוד 25 שנה הימין יתגעגע כל כך לנתניהו, שיהיה קשה לספר שפוליטיקאים מימין היו אלה שהפילו אותו.

2.

סבב הפרעות הנוכחיות מאחורינו, אבל כדאי להגיד כמה מילים על התקשורת. מי שאימץ את הנרטיב שהפרעות היו תוצאה של האלימות בחברה הערבית ואגירת הנשק, שרק "זלגו" ליהודים, פשוט מסמא את עיניו. כי אולי גם בתרפ"א ותרפ"ט ואוקטובר 2000 הן זלגו לרחוב היהודי. זו הכחשת המציאות הכי קשה שיכולה להיות. גרוע מכך היה להצדיק את הח"כים הערבים, שביד אחת ליבו את המהומות בערבית וביד סיפקו לה הצדקה בעברית, כשטענו ש"שנים אנחנו מתלוננים על הנשק הלא חוקי", כאילו לא היה כאן מניע לאומני.

אגב רק בשביל הפרוטוקול, הפרעות לא התחילו מאמל"חים בבתים, אלא מאירועי לינץ' סדיסטיים, שבוצעו בידיים חשופות וברזלים ומזריקות אבנים והצתות של בתי יהודים בשכונת שמעון הצדיק.

3.

קראו לו מנותק. הזוי. משיחי. סהרורי. אבל הוא ראה למרחקים כשכולם הסתנוורו. ליתר דיוק היחיד שראה. ב-2013 טען הרב צבי ישראל טאו, נשיא ישיבת הר המור, שעדיף להצביע לש"ס של אלי ישי במקום לבנט, בהמשך ניסה להקים אלטרנטיבה, הסביר שוב ושוב שמדובר בפיגוע חינוכי לדור הבא. היום לא מעט רבנים ואישי ציבור בציונות הדתית צריכים לעלות אל ביתו ברובע היהודי בירושלים ולבקש את סליחתו.

הטור באדיבות גילוי דעת