מחשבות אחרי שבת באביתר

משהו חזר איתי מהשבת באביתר. חוץ מגרגירי החול, חזרה איתי אהבה מחודשת לארץ ישראל.

אלי קלומפס , כ"ו בסיון תשפ"א

מחשבות אחרי שבת באביתר-ערוץ 7
אלי קלומפס
צילום: יסכה רוחמה

אני גר בגוש עציון, אבל עד שאמרתי את זה לסטודנטים שלמדו איתי, לא זכרתי שאני מתנחל. בנק, דואר, מכולת ואפילו ספרייה יש ביישוב המטופח הזה. אם תסכימו ללכת פחות מק"מ תוכלו להגיע לקאנטרי קלאב עם בריכה, לקניון בצומת הגוש או למקס סטוק בכפר עציון.

והאמת, לא הגעתי לאלון שבות כדי ליישב את ארץ ישראל. ממה שאני שומע ורואה מסביב, זה נכון גם לשאר התושבים. יוצאי הדופן הם הותיקים, שעוד זוכרים אוטובוס פעם ביום לירושלים שעובר בתוך בית לחם.

אני מאמין בהתנחלות הבורגנית. כי כשאתה צריך לצעוק שמשהו שייך לך, כנראה שיש סיבה לחשוב שלא. אבל אם אתה בא לגור ביישוב כי זה המקום שבא לך לגור, אז זה פשוט נהיה הבית שלך, ובעיניי זאת הפגנת נוכחות הרבה יותר חזקה. הערבים השכנים לא מתנחלים, הם פשוט גרים, וככה גם אני רוצה להיות.

את כל ההגיגים שלי גם אישתי מכירה. זאת הסיבה שהשיחה שקיבלתי ממנה הפתיעה אותי. יש שבת בישוב חדש בשומרון, אולי ניסע? שקלתי את צעדיי. אין בעיה, אני אזרום איתה, והיא תבין לבד ששבת באוהל זה לא להיט, במיוחד כשיש לך תינוקת בת עשרה חודשים.

יום שישי, 17:30, אנחנו באביתר. ואני מחפש משטח נוח שאפשר להקים בו את האוהל. סביבנו מתרוצצים להקות של ילדים, הקטנה תהיה בחברה טובה.

אביתר
צילום: אלי קלומפס

כשחשבתי על הקשיים שניתקל בהם, לא חשבתי על פקקים. הכבישים צרים, ויש פה מאות רכבים. אולי אני איבדתי את הערכים, אבל מסתבר שיש עוד הרבה אנשים מספיק להוטים כדי לגרור איתם משפחות שלמות ועגלות תאומים.

השמש שוקעת וכולם מתרכזים סביב הבית כנסת שנמצא בנקודה הכי גבוהה. אני מסתכל מסביב ומתחיל להרגיש שייך, במקום שבו כולנו אורחים של ארץ ישראל.

לא כולם מקבלים אותנו בברכה. הרחפן הצבאי נוחת לידינו כדי לטעון מחדש רימוני גז. עוד מעט הוא יסע להביא את המשלוח לערבים שמתפרעים בואדי. פיזור הרימונים ברחפן נועד למקד את הגז למי שזה מיועד לו, אבל מדי פעם הרוח מעלה אלינו אדים, וכולם מתחילים להשתעל.

הסימטריה הזאת נמשכת לאורך השבת. אנחנו למעלה, אוכלים, שרים ורוקדים. הערבים פרוסים למטה מסביב, עם אנרגיות קצת פחות חיוביות.

האספלט מתחתינו נראה טרי, רק השבוע סללו פה את הכביש. לפני הסכמי אוסלו היה פה בסיס צבאי, אבל למען השלום הוא ננטש. אחרי הרצח של אביתר בורובסקי בצומח תפוח נעשה הנסיון הראשון להתיישב במקום. עוד בתוך השלושים המקום פונה. מאז היו עוד כמה נסיונות. לפני כחודש היה יום השנה לרצח המתועב הזה. חבר העלה סטטוס על ערב ניגונים לזכרו. הסטטוס הבא שהוא העלה היה קריאה להתפלל לרפואת יהודה גואטה שנורה, ממש באותו מקום שבו נהרג אביתר.

בתגובה לרצח התחילה ההתיישבות הנוכחית במקום. הקצב מדהים. לא ספרתי בדיוק, אבל יש שם כמה עשרות בתים עם משפחות. בית מדרש גדול בנוי מלבנים, מגדל מים וטוב, זהו תכל'ס. חשמל עדיין בגנרטור, והכל מאד בסיסי, אבל נוכחות יש, ומסתבר שגם הרבה מאד תמיכה מבחוץ, של אנשים שרק מחפשים איפה היום עוד יש קצת הקרבה וחלוציות.

שבת בלי שנ"צ זה לא שבת, במיוחד בשבת קיץ. חזרתי אוהל, מצויד בספר עתיק על תולדות הפלמ"ח. יש לי אהבה בלתי מוסברת לספרים האלה, הרוח הגדולה שפיעמה שם, לקיחת האחריות על ההיסטוריה. נסו אתם לישון באוהל כשחם בחוץ, ותוסיפו לזה עשן מצמיגים שהבעירו השכנים. התוצאה הייתה שבעיקר קראתי על תקופת קום המדינה. קראתי על ההתפרעויות ביפו, ועל מכונית ההגנה שפיזרה נזק בין העמדות. על הטבח ביהודים ובילדיהם בחברון, על הרעיון המהפכני של שומרים יהודים.

קראתי על קצין מודיעין בפלמ"ח שנפל בידי הסורים, ואיך הוא עמד בגבורה בעינויים הקשים. קראתי ונזכרתי באנשים שלא מסרו את נפשם, אלא הקדישו את חייהם כדי שאני אוכל להנות מהגלידה בכפר עציון. קראתי, והקריאות של הערבים ברקע הזכירו לי שגם היום, עדיין צריך קצת מסירות כדי לחיות בארץ שלנו.

אני לא יודע מה יעלה בגורל היישוב הטרי, אני מקווה שנמשיך להגיע לשם כדי לשיר ולשמוח, ולא בנסיבות אחרות. אני חזרתי הביתה, למיטה, לתאורה ולמקלחת. משהו חזר איתי מהשבת באביתר. חוץ מגרגירי החול, חזרה איתי אהבה מחודשת לארץ ישראל.