בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

על סגנון ועוד.

קיבלתי הרבה ביקורת על הסגנון החריף והאישי שלי מול ניר אורבך היום. כמו תמיד אני ער לביקורת וקשוב לה ובהחלט יתכן שאני לא צודק. אתם יודעים מה, לא רק יתכן. היו שם כמה מילים שטוב היה שלא הייתי כותב. מילים שיכולתי לכתוב אחרת. אבל אני רוצה בכל זאת להסביר. לנצל את ההזדמנות לדיון עקרוני על סגנון.

אתייחס לשני החלקים של הביקורת - הסגנון החריף והסגנון האישי.

לגבי החריפות:

כמו בדג טוב, חריפות היא לא דבר רע, כשהיא באה במידה. שמאל דוחה וימין מקרבת. רוב העשיה שלנו - בכמות ובאיכות - היא בימין מקרבת. ברוח גדולה ועשיה חיובית. אבל יש רגעים ומעשים שמצדיקים לאחוז בשמאל הדוחה. כשצריך לזעזע את אמות הסיפים, לשרטט קווים אדומים, ולזעוק מול מעשים לא לגיטימיים. כשמדובר במילים קשות שפשוט מתארות באותנטיות מעשים קשים, בלי עטיפה של מילים יפות שמטשטשות, מעמעמות ומפחיתות מחומרת המעשה.

דוד המלך, נעים זמירות ישראל, חיבר את מרבית ספר תהילים בשפה גבוהה ומרוממת, אבל ידע מול תופעות קשות להתבטא במילים חריפות מאוד. בכלל בתנ"ך, מול מאורעות קשים וחריגים, יש פסוקים שקשה לאוזן לשמוע. וכך גם בחז"ל ובהתייחסות של גדולי הדורות לכל אורך הדורות. הרב קוק זצ"ל - שעל משנת "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים אמונה" שלו אנו גדלים ומחנכים על דרך הכלל, וידוע באהבתו הגדולה לכל אדם, בראייתו את הטוב והעצמתו כתפיסת עולם - ידע במקביל להיות חריף מאוד, גם כנגד תופעות וגם כנגד אישים במקרים שבהם הדבר היה נדרש.

האם זה מועיל עכשיו? זו שאלה טובה, ובהחלט יתכן שהתשובה לכך שלילית. ולכן טעיתי. יתכן אפילו שזה מזיק ומרחיק, וזה בהחלט שיקול להימנע מזה. "מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". אבל צריך לזכור שגם זו כבר שאלה תוצאתית. האם הדברים נשמעים או לא זו שאלה שתלויה ברגילות של האוזן, בחינוך, ובעמדה הנפשית שלנו. יש הרבה דברים שבגלל שאנחנו לא מרבים לדבר עליהם הופכים ללא נשמעים ואז כבר באמת אי אפשר להשמיע אותם, וחוזר חלילה. סיבה ומסובב. זה נכון לגבי תוכן הדברים ולפעמים גם לגבי סגנונם.

אני מרגיש שמאז רצח רבין והעליהם שהציבור שלנו עבר בתקופה ההיא, יש לנו רתיעה מוגזמת ולא מאוזנת משמאל דוחה. איבדנו קצת את יכולת הביקורת וממילא אנשים כמו בנט ואורבך יכולים להרשות לעצמם הרבה מאוד כי אין דין ואין דיין, ותמיד נסלח להם, ולא נתבטא במילים קשות, והביקורת תהיה עדינה, וממילא המסר - להם ולציבור כולו - יהיה שהמעשים הם לא כאלה חמורים ולא כאלה נוראיים ואפשר לעשות אותם. וזה מזיק ומסוכן. אז אולי אני מגזים קצת לצד השני, אבל זה בסך הכל מאזן קצת את הצד הראשון...

מול הפניית עורף בוטה כזו לציבור ולערכים שלו, מול פגיעה קשה כל כך בעם ישראל, ובארץ ישראל, ובתורת ישראל, ובתהליך צמיחת גאולתנו, מול רמיה פוליטית ועיוות דמוקרטי הרסני כזה, יש מקום למתוח קו שחור עבה של דה-לגיטימציה, ואת זה קשה להבהיר ולחרות בתודעה במילים יפות.

דווקא כמנהיג מפלגה, וכמי שמשתדל בדרך כלל להסביר דברים לעומק בשפה עניינית, חשבתי שיש מקום לשדר כאן מסר חריף של קו שחור שנחצה. מול הטענה שזה מסר חינוכי רע אני מבקש להציע מבט הפוך. אנחנו צריכים לחנך את עצמינו ואת ילדינו למורכבות ולאיזונים ולכך שיש רגעים שבהם נכון לאחוז בשמאל הדוחה. אנחנו צריכים לגדל ולהקנות גם את הכוחות האלה בנפש. בזהירות, באיזון, אבל לא בשלילה מוחלטת. באופן הזה האהבה הגדולה שלנו לכל אדם בכל זמן לא תהפוך לסלחנות ולטשטוש עמדות וגבולות.

ומכאן לסגנון האישי ולטענה לפיה צריך תמיד לדבר לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, לבקר את המעשים ולא את העושים.

אני לא מקבל את הטענה הזו. המעשים לא נעשים מאליהם. יש מי שעושה אותם ואחראי להם והדרישה לנתק את העושה מהמעשה מורידה ממנו את האחריות במידה רבה. אפשר וצריך לבקר את השקר אבל גם את המשקר, את הפניית העורף אבל גם את מי שמבצע אותה, את החוצפה אבל גם את החצוף. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אנחנו נוהגים לבקר, בצדק, את התקשורת שמדווחת על אבנים "שנזרקו", מבנים "שהוצתו" וכד', רואים בכך טשטוש והסתרה, ודורשים לציין מי הזורק או המצית.

ניר אורבך עושה מעשים שלא ייעשו. קצפי על הפוסט שלו יצא על הוספת חטא על פשע שבהטחת בוץ ורפש בציונות הדתית, על רוב מניין ובניין רבניה, מנהיגיה והציבור שלה - שלפי כל הסקרים מתנגד ברובו לצעד הזה שלו. הוא אמנם עשה את זה במילים "יפות" ומתחסדות, אך בכפיות טובה, הטפת מוסר צבועה והפניית עורף למחנה ולאנשים שעד אתמול הוא היה חלק בלתי נפרד מהם. עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס. זו בהחלט חוצפה ועזות מצח ומי שנוהג כך הוא חצוף ועז פנים ומותר לקרוא לו כזה.

ואחרי שכתבתי את כל זה, חשוב לי לומר שאני גאה על השתייכותי לציבור טוב וחיובי שהביקורת שלו עלי באה מהצד הזה. ציבור שאוהב לראות טוב ולעשות טוב ולהביט על הכל בעין טובה וממילא מרגיש לא בנוח ומסתייג אינסטינקטיבית ממה שמזוהה ומשדר את ההיפך. אני לוקח את הביקורת לתשומת ליבי ומקווה למצוא בעתיד את שביל הזהב שימצא חן בעיניי אלוקים ואדם.

ומילה אחת לסיום. אני אכן כואב ועצוב ולוקח את זה קשה, וקשה לי להסתיר את זה. זו אינה פוליטיקה עבורי. אלה החיים והערכים שאני וכולנו חיים אותם ומקדישים את כל כוחנו ומרצנו כדי לקדם. סוג של אבל ראשוני, ונדמה לי שגם לגיטימי, על מה שנראה כהקמת ממשלה רעה מאוד לעם ישראל.

אבל שיהיה ברור - אני לא ממורמר ובוודאי שלא מיואש. אסור שנהיה כאלה חלילה. כאנשים מאמינים אנחנו בטוחים ש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד".

בעזרת השם, ובעזרתנו, מעז ייצא מתוק, וממנה ייוושע. מתבצע כאן בירור עמוק שיביא לצמיחה גדולה של ציבוריות ומנהיגות אמינה ונאמנת. בסופו של דבר "קושטא קאי, שיקרא לא קאי". השקר הזה יקרוס מהר מאוד ואיתו כל מי ששותף לו. הבירור הזה כואב, אבל הוא כנראה הכרחי.

נאסוף את השברים, נרים את הרוח והדגלים, נבנה מחדש את המחנה הלאומי האמוני ואת הציונות הדתית, נגבש אותם באמונה גדולה בצור ישראל ובצדקת הדרך, ובעזרת השם נמשיך לקדם את מדינת ישראל בעוז ובגאון בתהליכי התחיה והחזרת השכינה לציון. בעזרת השם ובלי נדר בעיקר בחיוביות ובלי מילים קשות...

חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו.