אחרי שאתמול ביקרתי את אורבך האיש, הגיע הזמן לפרק את הפוסט השקרי והפופוליסטי שלו. ימינה יוצאת לדרך חדשה ומנסה לגרור אחריה במתק שפתיים את הציונות הדתית. אבל מבעד לאבק האחדות הנוצץ שמפוזר כאן ביד רחבה מסתתרת הנדסת תודעה מסוכנת שצריך לשים לב אליה ושאם חלילה הציונות הדתית תתפתה ללכת אחריה היא גוזרת על עצמה כליה.
הפוסט הזה גם מאפשר לנו להבין בדיוק את תהליך ההתנתקות שעוברת ימינה מהימין ומערכי הציונות הדתית.
1. התיקו המומצא:
התיזה של אורבך, שהולך בדרכים שסלל לו בנט, מבוססת על הנחת יסוד לפיה יש כאן תיקו שתוקע אותנו ואין ברירה אלא לשבור אותו. אז זהו שלא. זה שקר ענק. אין כאן שום תיקו. יש רוב גדול לימין, בעם ובכנסת. וזה עוד אחרי מסע הסתה ושטיפת מוח שקרי ארוך בגיבוי תקשורתי מלא. מה שתוקע אותנו זה לא התיקו, מה שתוקע אותנו, ובגללו לא ניתן לממש את הרוב הימני הזה, הוא שנאות ויריבויות אישיות של כל השותפים החדשים של אורבך ובנט לנתניהו. במקום להוקיע את זה בנט חיבק את זה, תכנן הכל מראש, ומעניק תעודת הכשר להפקרות חסרת האחריות הזו של סער, ליברמן וחבריהם.
2. אור לגויים:
מדינת ישראל היא אור לגויים בכל כך הרבה מובנים. התיאור השחור וכפוי הטובה של אורבך מאמץ את הנרטיב השקרי של השמאל והדגלים השחורים כאילו הכל תקוע ורע ומושחת כי הימין בשלטון. הביטו ימינה ושמאלה ותראו איזו ארץ נהדרת, ומדינה נהדרת, ועם נהדר, ותנופת פיתוח, וקידוש השם ואור לגויים. בהחלט לא הכל מושלם ויש עוד הרבה לאן לשאוף, אבל תחושת המחנק וממילא הצורך להשתחרר ממנו ולהחליף שלטון היא פרי שטיפת מח שקרית של מפגיני בלפור ותומכיהם בתקשורת שאורבך מאמץ אל חיקו בחום רב.
3. מלחמת אחים:
עוד נרטיב שקרי של השמאל שאורבך מאמץ בחום ונועד לעשות דמוניזציה לימין ולהשחיר את פניו. הימין לא מוביל לשום מלחמת אחים ולא מדיר אף אחד. אצלינו אין פנקס אדום ולא מפטרים פקידים שחושבים אחרת. הפוך, אנחנו כל כך משתפים ונותנים מקום למי שחושב אחרת מאיתנו וכל כך לא מדירים אף אחד עד כדי כך שאנחנו המון שנים בשלטון ולמרות זאת חלק גדול מהפקידים הם אנשי שמאל שתוקעים את המדיניות שלנו. השנאה והחרמות הם נחלת המחנה שאליו חוברים עכשיו בנט ואורבך.
4. החזון הציוני החדש:
ח"כ עמיחי שיקלי תאר השבוע שיחה שלו עם בנט שבה, בתגובה לטענתו של שיקלי על הנזק שבפירוק המחנה הלאומי, ענה לו בנט שהוא לא משוכנע שהוא מתחבר למחנה הלאומי בתצורה הנוכחית שלו עם הימין והחרדים, וכי הוא סבור שהמרכז הוא הדבר הנכון יותר למדינת ישראל.
האמירה הזו, וכך גם כל הפוסט של אורבך, מלמדים עד כמה צדקתי כשאמרתי וכתבתי שהשינוי של בנט אינו טקטי. בנט עובר מחנה ומחליף השקפת עולם. לא עוד ימין, לא עוד חתירה לקידום מדיניות ימין, לא עוד ערכים של התיישבות ויהדות, אלא מרכז שקוף, אמורפי וחסר צבע שיש בו כלכלה ומילים גבוהות על אחדות וחיבורים אבל אין בו הכרעות וקידום מדיניות ברורה. ללכת עם ולהרגיש בלי ולהיות בסדר עם כולם.
אורבך זונח את ערכי הציונות הדתית של כל העשורים האחרונים ועובר למכנה משותף רחב ונמוך שאין בו הנהגה ואין בו הובלה ולא לוקח את מדינת ישראל ועם ישראל ותהליך הגאולה לשום מקום. ככל העמים בית ישראל. אבל האמת היא שאין באמת דבר כזה מרכז. המרכז הוא המצאה פיקטיבית של השמאל שמנסה דרך ההגדרה הזו להסתיר את עמדותיו ולמשוך אליו מצביעים שחוששים ממנו.
במציאות אין דבר כזה מרכז פשוט כי על השולחן יש כל כך הרבה סוגיות שצריך להכריע בהן, לכאן או לכאן, ויש שלטון פקידים ויועצים משפטיים שמושכים שמאלה בכל כוחם. אז כשבנט ואורבך נוטשים את הימין לסיסמאות המרכז הם למעשה עוברים שמאלה. אם אתה לא עובד קשה ושוחה נגד הזרם כדי למשוך את המדינה לימין אתה בעצם לוקח אותה שמאלה. ימים יגידו.
5. חברת מופת ושוליים שיש להוציא:
כפי שכתבה כבר אתמול חברתי אורית סטרוק, לשיטתו החדשה של אורבך מיליון ומשהו מצביעי ליכוד, החרדים, ורוב הציונות הדתית הם שוליים שיש להוציא, ואילו מנסור עבאס וחבריו תומכי הטרור האנטי ציוניים הם חלק מחברת המופת החדשה שהוא מבקש לבנות. השנקל הקטן שיש לי להוסיף בהקשר הזה נוגע רק לצביעות הרבה של אורבך שרק לפני קצת יותר משנה חתם הסכם מחויך לריצה משותפת עם איתמר בן גביר כשזה התאים לאינטרס הפוליטי שלו.
אז בן גביר לא היה שוליים חלילה. הוא היה המיינסטרים הכי לגיטימי של הציונות הדתית היפה שאורבך מזהה את עצמו איתה. קחו לכם כלל לחיים: כשאתם שומעים מישהו אומר דבר והיפוכו באותה נחרצות בזמן כל כך קצר כנראה מדובר באופורטוניסט שקרן וחסר בושה שהאידיאולוגיה אצלו היא כלי למימוש הפוליטיקה והקידום האישי ולא להיפך.
6. ובחזרה אל התיקו:
כבר כתבתי שתיאוריית התיקו היא דמגוגיה בשקל, אבל בואו נזרום איתה קצת כדי להבין כמה היא עקומה ומסוכנת. אריק שרון יזם את הגירוש כי חלאס כבר עם התיקו (מילה חדשה ומכובסת לקיפאון מדיני). כשאורבך יצביע בעד ההסכם שבנט יגבש עם ביידן להקמת מדינה פלשתינית (בלב כבד, ואחרי לבטים קשים וכאבי בטן כמובן...) זה יהיה מלווה בפוסט שיסביר שפשוט אי אפשר יותר עם התיקו הזה בינינו בין ערביי הארץ הזו. התיקו הזה נמשך כבר מאה שנה! לא שנתיים, והגיע הזמן להכריע בו ולשחרר את המדינה להתקדם. ובג"ץ שהכיר בגיורים הרפורמיים עשה את זה בכלל כי נמאס לו מהתיקו הזה שמתקיים כאן כבר 73 ביחסי דת ומדינה ללא הכרעה.
ויכולתי להביא עוד הרבה מאוד דוגמאות לנזקי תיאוריית התיקו שמלבינה כאן כל כך הרבה שרצים של אנשים גאוותנים וחסרי סבלנות. למה גאוותנים אתם שואלים? כי לאנשים בעלי ענווה יש יכולת להרכין ראש בפני מציאות לא מושלמת ולהכיר בה. הם מבינים שהמציאות יותר גדולה מאיתנו ושלא לכל בעיה יש לנו תשובה כאן ועכשיו. שופטים ואנשי שמאל מתקשים להשלים עם החיסרון המובנה הזה ומתעקשים על "שלום עכשיו" והכרעות עכשיו. הגישה הזו אינהרנטית לתפיסת השמאל הליברלי והפוסט מודרני ומתחברת לראיה השחורה והקודרת שלו את המציאות (אגב, הרב חיים נבון כתב על זה יפה מאוד במאמרו האחרון בעיתון מקור ראשון. רוצו לקרוא). אנשים מאמינים לא מפחדים מתיקו. הם יודעים שיבוא יום ובו "תשבי יתרץ קושיות ומענות".
עד אז יש להם סבלנות לחכות ויכולת לחיות עם מציאות מורכבת שאין בה הכרעה. הם רואים את הטוב שבמציאות וחותרים לגשר על פעריה בנחת ובסבלנות. אבל הם בוודאי לא יכריעו עקום ומסוכן רק כדי לא להישאר בלי הכרעה. לאורבך כנראה אצה הדרך לקבל תפקיד והתיקו תוקע את זה אז חייבים כבר לצאת מהתיקו ולהכריע...
ואי אפשר בלי להפריך שוב את שקר התיקו. אפשר היה להקים ממשלת ימין על מלא בכנסת הזו. אורבך יודע את זה והוא מצטרף לשקריו של בנט ומשקר במצח נחושה, כאילו אי אפשר היה להקים ממשלת ימין ולכן כביכול לא היתה ברירה אלא להקים ממשלת שמאל. שקר שחוזרים עליו מאה פעמים לא הופך לאמת. אורבך קיבל בימין האחרונים הוכחות לאפשרות להקים ממשלת ימין ופשוט לא היה לו אומץ לעשות את הצעד הנדרש לשם כך ולצאת נגד בנט מיטיבו, שסידר לו מקום בכנסת על בסיס חברות אישית ואחרי שהוא נזרק לקרשים והפסיד בבית היהודי. זה כל הסיפור. וכל הפוסט הארוך והמביש שהוא פרסם אתמול נועד לנסות לכסות על הבושה הזו.
7. הציונות הדתית:
יש נקודת אמת אחת בכל הפוסט הפוסט-מודרני הזה. אורבך נוטש את הציונות הדתית ומשחרר אותה מחשד לשותפות לפשע שלו ושל חבריו. אורבך בחוצפה אופיינית מסביר כמובן שהציונות הדתית של היום זה כבר לא מה שהיה פעם... ושוכח על הדרך את התנגדותו התקיפה של הרצי"ה זצ"ל לממשלת חילול השם רקובה שנשענת על הערבים, את העובדה שהוא עצמו, כמו יתר חבריו למיזם ההונאה המכונה ימינה, נשבעו בכל היקר להם במערכת הבחירות לא לעשות את מה שהם עושים עכשיו, את הסקרים שמלמדים שהוא וחבריו מייצגים היום מיעוט קטן בציונות הדתית ובעם ישראל בכלל. אבל כל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב זה שאורבך משלים את פרישתו מהציונות הדתית וערכיה ומהימין וערכיו ופונה למעשה לדרך חדשה של מרכז-שמאל פוליטי.
8. סוף דבר
האמת תנצח. השקר הזה יקרוס ואיתו כל השותפים לו. הציונות הדתית והמחנה הלאומי ישתקמו מהנזק שבנט וחבריו מעוללים להם ויחזרו בע"ה מהר מאוד להוביל את מדינת ישראל באמונה ובדרך ישרה והגונה.