בול בפוני

מאות התגובות שקיבלתי על הטור משבוע שעבר לימדו אותי עד כמה כיסוי הראש והלבטים סביבו הם סיפור של כולנו. היחס שלי לכיסוי הראש, ולצניעות בכלל, הוא כמו סירה מתנודדת על הגלים, שלפעמים אני פשוט מניחה לה' יתברך להשיט אותה

איה קרמרמן , ל' בסיון תשפ"א

בול בפוני-ערוץ 7
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

"אבא אוהב אותך כמו שאת! גם כשאנחנו נופלות אנחנו בנות של מלך", "החיים הם לא שחור ולבן. ה' יתברך בוחן כליות ולב ואוהב אותנו תמיד", "יווו, כתבת מה שאני מרגישה כבר שנה", "ולפעמים הפאה זה ההידור. אני מרגישה זוועה עם כיסוי ראש". עשרות מיילים של נשים ומאות תגובות מלב פתוח, מלאות רגשות ואמוציות, ברשתות החברתיות. קיבלתי וקראתי בשקיקה את הסיפורים האישיים של נשים מכל גוני היהדות.

לדרוך על הפיל שבחדר

נשים שעדיין לא מתלבשות צנוע, אבל הרגישו שפתחתי להן דלת לצעד שהן תוכלנה לעשות בעתיד. נשים שאחרי שנים החליפו מפאה למטפחת וחטפו על כך ביזיונות מבנות הקהילה. נשים שהחליפו ממטפחת לפאה ומרגישות שהן קיבלו את עצמן בחזרה ומאז עובדות את השם בשמחה יתרה. נשים שכתבו שאם לא היו היום פאות, הן בחיים לא היו מצליחות לכסות אפילו את הפוני. גבר כתב לי ששלח לאשתו את הטור, כי הוא הבין איזו גיבורה היא. הגדילה אישה יקרה וכעסה עליי על שיעצתי לאישה (מהסיפור בטור הקודם) לחבוש פאה במקום סרט עדין. "מה את יודעת על רצונו של השם? מה את פוסקת לה הלכה?" היא התריסה, ואני חשבתי שהיא מתבלבלת ביני ובין מישהי אחרת. כי הרי אף אחת שמבקשת ממני עצה לא טועה לחשוב שאני מרא דאתרא של איזה משהו בכלל.

אבל, ובעיקר, נשים כתבו וביקשו טור המשך, שיעזור להן ללבן את המורכבות שבוויתור, את הרגשות הקשים ואת הכעס שעולה בהן לעיתים כשהן מסתכלות במראה. את התהפכות הרצונות, בין אם זה לשים כיסוי ראש, בין אם זה לשים פאה, בין אם זה להיות אמיצה מלכתחילה ובתוך עולם חילוני ללכת עם הלב והנשמה, ובכלל - לכסות. כתף, ברך, שיער.

אז מתברר שבטור האחרון דרכתי על הפיל שבחדר, על פצע פעור וכואב. כנראה שההתלבטויות והחבטות הפנימיות שלי הן קול ומראה לאלפי נשים שעסוקות באותן תהיות, שהן יותר גדולות ועמוקות מאיזה כיסוי ראש הן ישימו היום, או מה אורך הפאה הנכון להן ולהלכה. התהיות בכלל עוסקות בפנימיות של עבודת השם. כמה אני מול כמה השם יתברך. מה האיזון הנכון לי בינינו, ומה קורה כשהאיזון משתנה? האם אנחנו תמיד הולכים יד ביד, או שלפעמים אנחנו זה מול זה כמו בקרב. כמה אני שקועה בתוך עולמו של השם. כמה אני עושה את רצונו, כמה אני מרגישה שאני מאבדת את מי שהייתי, או את מי שאני רוצה להיות, בשבילו.

היום שבו הפכתי לדני דין

זה היה בתום החורף. כמיטב המסורת, מלאת שמחה, הורדתי את הגופיות מהמדף העליון. כשיצאתי להחזיר את הבן שלי מהגן השמש נחה לי על הכתפיים. אני זוכרת את ליטוף הקרניים הנעימות יחד עם הרוח שדגדגה. פינוק אמיתי של קרניים ראשונות. אבל פתאום הרגשתי חשופה מדי. נכנסתי חזרה הביתה, החלפתי לחולצה ארוכת שרוולים ושבתי לרחוב. אני עדיין אני, אבל קצת שונה. טיפה יותר מופנמת. זו הייתה הפעם האחרונה שלבשתי גופייה.

אחרי הקיץ ההוא, שהיה עמוס בחצאיות מתנפנפות ואווריריות, הגיע הסתיו ושוב החלפת ארון. הורדתי בחדווה את הג'ינסים מהמדף העליון. זהו, אפשר לחזור ללבוש אותם בלי להינמס מחום. כמה שהתגעגעתי אליהם. כשמדדתי את הג'ינס המאוד צמוד ועוד יותר יקר שקיבלתי מאחותי, הוא חנק אותי. לא כי עליתי במשקל. הוא עטף את מה שהפך לי לנעים שיהיה מוצנע. השלתי את הג'ינס. הפרידה הייתה קשה מאוד. זה היה כמו לחתוך בבשר החי. שנים אחר כך הוא עוד ישב בפינת המדף, עד שנפרדנו. עד שהשלמתי עם הוויתור עליו. אני עדיין מתגעגעת אליו.

למרות שתי ההצלחות, שבהן יכולתי לשנות טיפה אחר טיפה את הלבוש בעורמת מה, תהליך כיסוי הראש היה ההפך הגמור. כישלונות, מפלות, קריסות, בכיות ושאר ביזיונות. אחרי אי אילו ניסיונות לכסות את הראש, שנכשלו מכל מיני סיבות, נפלה ההחלטה הסופית לקשור לראשי מטפחת. לא בשבילי. בשביל בת, חברתי שחלתה במחלה הארורה. החלטתי שהיא לא תלך לבד עם כיסוי ראש. ממש לא היה לי מושג שההחלטה על קיום המצווה הזאת למען רפואתה של מישהי אחרת תוביל אותי לתהליך פנימי מטלטל.

יש שיעור סמוי־גלוי שמלמדים אותנו הנשים מגיל אפס. שיער שווה כוח. שיער שווה נשיות. שיער זה הכלי הזמין ביותר למשוך תשומת לב. כששמתי כיסוי ראש, נדהמתי לגלות כמה השתמשתי בכלי הזה בלי להיות מודעת לקיומו. ברגע שהמטפחת נקשרה מגדל הקלפים שלי קרס, או יותר מדויק השתנה לעד. הפכתי לדני דין, הרואה ואינו נראה. בתור אחת שהייתה רגילה שרואים אותי, ששמים לב אליי, הפכתי לבלתי נראית. כיסוי הראש הפך לשומר החומות.

האמת, התבלבלתי לגמרי. כשהצלחתי לאזור את כל האומץ שהיה בי, לדחוס את עבודת השם ליציאה מהבית כשאני עטויה בכיסוי ראש, לא חשבתי שזו תהיה התוצאה המיידית. לקח זמן עד שהבנתי את גודל המתנה לזוגיות שלי. וכשהבנתי - נשמתי לרווחה. השלתי מעליי את הכוח שהיה לאחרים באשרור העצמי שלי. game over. מתנה מופלאה. המסע הפנימי שלי לא תם, הוא המשיך להבשיל, להשתנות וגם לכרסם. שמחת הכתר התחלפה לעיתים בטרוניות. הגעגועים הומרו בהודיה. תנודות של ים בתוך הלב.

מחשבותיי על פאה

בשנים האחרונות למדתי משהו. התשובה, העבודה שלי מול השם בעולמו, היא לא סטטית. היא לא מקובעת. היא לא חץ ששוגר לפני אי אילו שנים וממשיך במסלולו. התשובה היא סירה קטנה במים סוערים. בשנים הראשונות הייתי כולי מלאת רצון ומוטיבציה לחתור ולחתור, עד שאגיע ישר אל כיסא הכבוד. הרצון הזה, העז מעל הרצונות, היה נזקק מאוד, כי המסע שלי היה קשה. כל תזוזה, כל הנפת משוט, הייתה רעידת אדמה.

בשנים הראשונות, כשהתעייפתי מלחתור במלוא המרץ, נכנסתי לפאניקה. מה אומרת העייפות שלי? שנחלשתי? שטעיתי? ואולי גרוע מאלו, שלא אהיה צדיקה? לקח לי זמן להבין שיש זמנים שמותר להכניס את המשוטים לסירה ולתת להשם להשיט אותי בנחת על הגלים. גם לו יתברך יש חלק במסלול שלי. גם לו יתברך יש רצון לנווט אותי אליו. אז יש תקופות של הרפיה. יש תקופות שדבר אחד היה נכון לי, והיום כבר לא. יש דברים שפעם חשבתי שאי אפשר להתפשר עליהם, על משקל ייהרג ובל יעבור, והיום הם פתאום נראים לי הגיוניים פלוס. כן, אפילו יש לי מחשבות על פאה, זו שפעם, בעולם החתירה העזה, חשבתי שלעולם לא אלבש. כמו שבכל יום אני משנסת מותניים ומתפללת להדרכה, כך אני גם משנסת מותניים לשים את הכיסוי, על מתנותיו ועל עולו. כל ערב אני מצדיעה לעצמי שהצלחתי. זה באמת לא מובן מאליו.

אז היום אני לא בפאניקה, היום אני פחות נבהלת מתנודות הגלים. כי זה לא אומר שאני פושרת בדרך ה', זה לא אומר שנפלתי. זה אומר שאני מבינה שאני לא מבינה כלום ונותנת לו לנהל לי את משט הסירה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com