את המסכה הראשונה שלי קניתי בשקל שלם בבית המרקחת השכונתי. זה היה קצת לפני פסח בשנה שעברה, כשעוד חשבנו שהקורונה תהיה איתנו שלושה או ארבעה שבועות ואז תיעלם כמו הבטחה של בנט. אז קניתי כמה מסכות, חילקתי אותן בין בני הבית וכל אחד נדרש לכתוב על המסכה שם, מספר אישי וטלפון להתקשר אליו במקרה שהמסכה, לא עלינו, תלך לאיבוד.
אחר כך התברר שהקורונה בכל זאת מתכוונת להשתקע כאן ומחיר המסכות צנח, אבל החבר'ה שלי, מתוך הרגל או מתוך שאיפה לרצות את האבא הקמצן שלהם, המשיכו לפזר את המסכות ברחבי הבית כדי להשתמש בהן שוב ביציאה הבאה. אבל הם לא השתמשו במסכה בשנית כי הם לא מצאו אותה. או שמצאו אותה אבל לך תדע איזו מסכה שלך בין שלל המסכות המפוזרות על הספה, על הכיסאות, על המיטות, על הרצפה, על מיכל ההדחה בשירותים ועל המנורה הגבוהה בסלון. רק אלוקים יודע איך הן הגיעו לשם.
ככה עברנו את שנת הקורונה בנשף מסכות מתמשך, עד שהגיע החיסון וחיינו השתנו לבלי הכר. לאט לאט הקורונה הרימה ידיים ואנחנו התחלנו לשאול את עצמנו מה נעשה עם כל הבדים המוזרים האלה בצבעי תכלת־שחור־ירוק־ורוד־מזעזע עם השרוכים הבלתי אפשריים שאף פעם לא נקרעים, אלא אם כן אתה רחוק מהבית וזו המסכה האחרונה שנשארה לך. גם רשתות השיווק הפסיקו לייבא מסכות, ובשלהי ניסן מצאנו את עצמנו עם חבילת מסכות אחרונה בהחלט, אם לא לוקחים בחשבון את המסכות בצבע צהוב מזעזע שנמצאות אצלנו כבר שנה ואפילו אוהדי מכבי לא מוכנים להסתכל עליהן.
בשלב הזה היינו צריכים לקבל החלטה אכזרית. מצד אחד היה ברור שבתוך זמן קצר נישאר בלי מסכות בבית. מצד שני ידענו שביום שנקנה מסכות חדשות משרד הבריאות יבטל את החובה להשתמש בהן, ואנחנו נישאר עם עשרות מסכות חדשות שאף אחד כבר לא צריך יחד עם אלפי המסכות המסמורטטות שכבר מסתובבות לנו בכל רחבי הבית.
במחשבה שנייה, אמרנו, זה הפתרון. ההוראות הרשמיות אומרות שאפשר להשתמש באותה מסכה כמה פעמים, אלא אם קרה אחד מהדברים הבאים: היא התלכלכה, היא נרטבה, היא נפלה, היא התקפלה, היא הייתה ליד מזון, היא נגעה ביד, בעיניים, באף או בסנטר.
בקיצור, אפשר להשתמש במסכה משומשת עד שהיא תתפורר לגמרי. ואז אפשר למחזר אותה עוד פעם.
אז מצאתי לי מסכה אחת במצב סביר, יד ראשונה מרופא (פעם הלכתי איתה לקופת חולים), קיפלתי אותה, הכנסתי לכיס, ולפני כל ביקור בחנות, באוטובוס או מגע עם מכחישי קורונה הוצאתי אותה בדאגה ועטיתי אותה על הפנים. בהתחלה זה היה קצת לא נוח, וגם בהמשך, אבל בניגוד למסכה חדשה עם ריח הפלסטיק המלאכותי, מסכה משומשת היא כמו יין ישן. ככל שעובר הזמן היא הולכת ומתקלקלת.
מצד שני מסכה משומשת מספרת סיפור, מעלה נשכחות וריחות. אפטרשייב מתקתק בניחוח משחת שיניים. שאריות הפיצה שיצאנו לאכול לפני שבועיים או שלושה. ריח הבוץ הטרי שניתז עליי כשמכונית עברה בשלולית לידי אי אז בשלהי החורף. ארומת הסנדל של הילד שדרך על המסכה שנייה אחרי שהיא נפלה לי בבית הכנסת כשנרדמתי באמצע הדרשה. הרבה זיכרונות, מסכה אחת.
כמה חבל שדווקא עכשיו, כשהמסכה האחת והיחידה כבר ממש חלק ממני, משרד הבריאות פוטר אותנו מחובת מסכות גם במרחב הסגור. בתזמון מושלם זה קורה בדיוק בשבוע שבו אמורה לקום ממשלה חדשה. הפוליטיקאים מורידים את המסכות, אז למה שאנחנו נישאר איתן.
**********
טיילת שקד
"איפה הליכודניקים, למה הם לא באים?" שאלה מישהי בהפגנה ליד הבית של איילת שקד. בדיוק אז ניגש אלינו סדרן עם אפוד זוהר ואמר שכל הגברים צריכים להתקרב לבמה וכל הנשים צריכות להתרחק ממנה מטעמי צניעות וקדושת המחנה. אמרתי לו שככה באמת שום ליכודניקים לא יבואו. העיניים שלו אמרו מה אתה רוצה, הם גם ככה כועסים עלינו בגלל שהסרוגים של בנט עושים להם את מה שתומכי שרון עשו לנו בהתנתקות, ממילא המחנה הלאומי בהתפרקות.
בינתיים המארגנים שינו את דעתם והורו לגברים לעבור לצד ימין ולנשים להתכנס בצד שמאל. שמאל זה צד חזק בזמן האחרון, גם איילת בעצמה עברה לשם. נדידת העמים חשפה שאולי בעצם כן הגיעו כמה ליכודניקים, כי בקהל נצפו פתאום שלושה גברים בלי כיפה, שניים מהם עם כובע ואחד שהכיפה עפה לו בדרך. יש גם המון אוטובוסים בדרך, כפי שבישר המנחה לקהל. לדעתי הם בדרך עוד מההפגנה נגד הנסיגה מהגולן ב־92', הרבה לפני שרוב הנוכחים בהפגנה נגד איילת נולדו. חלקם עוד הספיקו להיות אויבי העם בהפגנות נגד שרון, רובם גדלו לתוך שלטון נתניהו ולא מכירים מציאות אחרת. זה יכול להסביר למה הרבה חבר'ה צעירים תומכים בבנט בנימוק ש"מה כבר ממשלה עם השמאל יכולה להיות יותר גרועה מביבי".
בצד מתארגן מעגל ספונטני של "עוצו עצה ותופר". צמידים כתומים מחולקים ביד רחבה. שק ואפר יוצע לרבים. הרבים עצמם מסתובבים הלוך ושוב, נפגשים, משוחחים, פה ושם שתי אולפניסטיות נופלות זו על צווארה של זו, כמו אז, בימים הטובים של ההפגנות נגד אוסלו. ממש טיילת שקד. בזכותה הימין חוזר לחיים. יותר מדי זמן הפקרנו את הרחוב למופרעים של הדגלים השחורים, אבל עכשיו אנחנו חוזרים לרחובות ובגדול. וגם השב"כ. בקיץ הזה צפו למסע הופעות נרחב בכיכר רבין, כיכר פריז ובתי המעצר הקרובים לביתכם.
בסך הכול היה מרגש, מגבש, מייאש. כשאתה נאבק בשלטון שרוצה לסתום לך את הפה זה דבר אחד. כשהחברים הכי טובים שלך חוברים לסותמי הפיות זה כואב במיוחד. כואב גם שאחרי כל כך הרבה שנים של הפגנות, הנואמים של הימין עדיין לא למדו למקד את המסר. מומלץ להכין מראש ראשי פרקים, אחרת חלקכם באמת אוכלים ת'ראש.
אחרי בערך מאתיים נואמים הלכתי. מעבר לכביש עמד הקומץ הקבוע של הדגלים השחורים שקטן באנשים וחזק ברעשים, עם הרפרטואר הקבוע של "הון שלטון אסון מירון", "איילת אל תיכנעי לקיצוניים" ו"ימנים ושמאלנים מסרבים להיות אויבים", שזה מצד אחד מרגש ומצד אחד מעליב. זה לא שאני חושב שימנים ושמאלנים צריכים להיות אויבים, אבל בחיאת, לא יכולתם להשקיע קצת יותר בחריזה? נגיד, ימנים ושמאלנים מסרבים להיות עוינים? או: שמאלנים וימנים מסרבים להיות כנים? מעיפים ת'בבונים? יחד פה מתקרבנים?
הלכתי משם בתחושה שהחיים שלנו תותים, כי מי שסובל באמת מהמצב הם השכנים של איילת שקד. נכון, רובם כנראה שמאלנים, אבל עדיין, לא מגיע להם עונש כבד כל כך. הם מתגוררים בתל אביב, זה סבל מספיק גדול.