אלימות במשפחה – שלב העובדות

התמונה המוצגת בכל הנוגע לאלימות נגד נשים היא תוצאה של הנדסת תודעה רבת שנים של ארגוני הפמיניסטיות. העובדות בשטח מספרות סיפור אחר. תגובה למאמרו של נח קורמן מהגיליון הקודם

נעמה סלע , ל' בסיון תשפ"א

אלימות במשפחה – שלב העובדות-ערוץ 7
נעמה סלע
צילום: באדיבות המצולמת

בגיליון הקודם הלין נח קורמן, מנכ"ל עמותת 'בת מלך', על חוסר ההיגיון וההגינות שאליו הוא נחשף לאחרונה בפגישותיו עם הציבור ביחס לנשים שבטיפול מעון 'בת מלך'. לדבריו, הציבור מתחיל לחשוב בסגנון של "אלימות במשפחה היא סימטרית".

נבהיר: העמדה הנ"ל מתבססת על מידע שהיה ידוע באקדמיה מאז שנות ה־60 של המאה הקודמת, מידע שנאסף במסגרת מחקרים רבים שנערכו בחברות שונות. ואולם, מחקרים אלו הושתקו לצערנו מטעמים פוליטיים חברתיים, בעקבות התחזקותה של התנועה הפמיניסטית הרדיקלית, שחרתה על דגלה סיסמאות שהתבררו כריקות מתוכן, בכללן סיסמאות לפיהן אלימות במשפחה היא מגדרית, ובמילים אחרות "גברים באשר הם גברים הם אלימים" ("תיאוריית הפטריארכיה").

תמיכה בלתי מתפשרת בעמדות אלו התקבלה גם מהתקשורת הישראלית והעולמית. תקשורת זו השתיקה באופן שיטתי כל עמדה או מידע אחר שלא התיישר עם התיאוריות הפמיניסטיות הרדיקליות.

מובן שתודעה זו היא תודעה כוזבת, שרובנו היינו שבויים בה עד לשנים האחרונות, אז החל המידע המושתק להגיע לתודעת הציבור. חשיפה זו נעשתה בחסות תנועת ההתנגדות לתנועות הפמיניסטיות הרדיקליות, אשר הצביעה על הבעייתיות באג'נדות הפמיניסטיות הרדיקליות ועל הצורך המיידי והדחוף לבצע שינוי לכיוונים חדשים, ובעיקר להפסיק באופן מיידי את ההסתה משולחת הרסן נגד גברים, יחד עם פעולות תומכות לחיזוק מוסד המשפחה.

בהקשר זה נחשפו לציבור הישראלי עמדותיהם של חוקרים בכירים, כמו פרופסור מוריי שטראוס, פרופ' סוזאן שטיינמץ, ד"ר מרטין פייברט ואחרים, וחוקרים בכירים מישראל, כמו פרופ' שרה בן דוד ופרופ' זאב ויינשטוק, אשר מאשרים שהאלימות במשפחה היא סימטרית ובין־דורית, תרבותית ואישיותית, ואינה מגדרית כלל.

נושא נוסף שחוטא בו מר קורמן הוא הצבע השחור שבו הוא צובע את "שכונת האלימות" כנגד נשים שבה הוא עוסק, ומדווח על כ־4,700 תלונות על אלימות נגד נשים בשנת 2020. מידע זה כמובן חד־צדדי, וחשוב לציין כי בתקופה זו של הקורונה נערכו מבצעים תקשורתיים של מדינת ישראל וארגוני הפמיניסטיות מטעמה, שבהם נקראו נשים, כך ממש, להתלונן על אלימות כנגדן, כאשר כמעט כל ביטוי של חוסר שביעות רצון הוגדר כאלימות.

כדי לתת תמונה מלאה וראויה היה על מר קורמן לבדוק למשל כמה תלונות על אלימות נגד גברים הוגשו באותה שנה, ואם יש בכלל מוקד ציבורי בישראל שמקבל תלונות כאלה. חמור מכך, מר קורמן לא מאיר את עיני הציבור בעובדה המזעזעת שבוודאי ידועה לו כאיש מקצוע, לפיה בישראל מתאבדים מדי שנה מאות גברים אשר נתונים בהליכי גירושין (מדינת ישראל הודתה במכתב ששיגרה לאו"ם בהתאבדות של 160 גברים בשנה), והיו שאמרו כי "נשים הורגות את הגברים שלהן באמצעות מערכת בתי המשפט".

הצבע השחור שבו צובע מר קורמן את רשימתו רחוק וכהה מהמצב במציאות. בשטח רואים אנו כי היקף התופעה של אלימות נגד נשים בישראל קטן מאוד. לשמחתנו מדובר בכ־670 נשים בשנה המטופלות במרכזים לנשים מוכות, וישראל אף מדורגת במקום גבוה בדירוג המדינות הבטוחות לנשים בעולם.

יודגש: העובדה שאלימות היא סימטרית אינה אומרת שאין לטפל באלימות נגד נשים. להפך, יש לטפל ולמגר אותה. אך במקביל, אם אנו חברה חפצת חיים, יש להתחיל ולטפל בכלים מתאימים גם באלימות של נשים נגד גברים, ובעיקר להפסיק את ההסתה הפרועה שמתנהלת תחת כנפי האג'נדות הפמיניסטיות הרדיקליות, אשר הפכו את האלימות במשפחה לספינת הדגל שלהן.

עמדה כזו שונה במהותה מעמדתו של מר קורמן, ובעקבותיה יש לשנות גם את דרך התקצוב והטיפול באלימות במשפחה. מדינת ישראל תשפ"א אינה משקיעה כל תקציבים שהם בטיפול באלימות של נשים נגד גברים וילדים, או במניעת התופעה הקשה של אובדנות גברים בהליכי גירושין, ואינה מתקצבת אף ארגון אזרחי שעוסק בכך. בכל הנוגע לאלימות נגד נשים, שבה מטפלת רשת 'בת מלך', הכספים משופעים וארגוני הפמיניסטיות, שמגדירים עצמם בטעות "ארגוני נשים", מגלגלים תקציבים כוללים של מיליארדי שקלים בשנה.

לא אסיים בלי מילות תודה למר קורמן על שהציב בפנינו מראה שממנה ניבט כי ספינת התודעה הכוזבת עצרה את שיוטה, ותושבי ישראל חוזרים אט אט לאחוז בעובדות.

הכותבת היא יו"ר פורום הארגונים למען המשפחה בישראל