"השירות הלאומי צריך לעלות קומה"

ראובן פינסקי, מנכ"ל הרשות לשירות לאומי־אזרחי, חושף את התוכנית האסטרטגית שגיבש לשדרוג ההכרה הציבורית במתנדבי השירות הלאומי

רבקי גולדפינגר , ל' בסיון תשפ"א

"השירות הלאומי צריך לעלות קומה"-ערוץ 7
ראובן פינסקי
צילום: יובל יוסף

הימים האלה הם ימים מרגשים במיוחד בשביל מנכ"ל רשות השירות הלאומי־אזרחי ראובן פינסקי, שמציין שבוע הצדעה לאלפי מתנדבי השירות הלאומי־אזרחי. בריאיון נרחב הוא חושף לראשונה ב'בשבע' תוכנית אסטרטגית רב־שנתית למערך השירות הלאומי, שעליה הוא עמל יותר משנה.

"לא כל החוכמה נמצאת במשרדים"

מאז היכנסו לתפקיד, לפני כשנתיים, הוא מבקש לבחון כיצד ניתן להעצים את התרומה של מתנדבי השירות לחברה. פינסקי, שקשוב לצורכי השטח, מודע בהחלט לאתגרים העומדים לפתחו של המערך שהוא עומד בראשו. "אני בשירות הציבורי כל חיי. תמיד בחרתי בתפקיד שאני חושב שיש עוד מה לשפר בו. זה לא אומר שהמצב רע", הוא מבהיר. "בכל אחד מהתפקידים שעשיתי בעבר ערכתי מחקר אסטרטגי רציני, בחנתי מה עובד טוב ומה לא עובד מספיק טוב והכנו תוכנית איך ממלאים את החסר. כשבאתי לרשות שאלתי כמה וכמה שאלות. אני מזכיר, הרשות הייתה חדשה. קודמי בתפקיד, שר שלום ג'רבי, שהקים את הרשות, עשה עבודה מדהימה בביסוס הרשות. בזמנו זה היה חדש שבכלל יש דבר כזה, רשות ולא רק מערכת של עמותות. הוא הקים את הרשות הזאת מאפס. אבל בדיוק עכשיו הגיעה השעה לעצור ולשאול: רגע, הגענו להיקף מדהים של 18 אלף מתנדבים, אנחנו במגמת עלייה, בואו נעדכן שנייה את החזון, את הייעוד, נבחן איפה הדברים עובדים פחות טוב ונבנה תוכנית מקיפה בשביל להפוך את השירות הלאומי להרבה יותר טוב", הוא מתאר את המניע לתוכנית האסטרטגית החדשה.

"אני נמצא המון בשטח, אני מדבר עם מתנדבות ועם רכזות, ולא רק דרך העמותות. אחת לכמה זמן אני מקיים שולחן עגול שבו כל מתנדב או מתנדבת שרוצים באים לפגוש אותי ולשתף. בסיורים שלי אין מצב שאני לא מוציא מהבנות מה הן חושבות שצריך לשפר בשירות הלאומי. לא כל החוכמה נמצאת בניאונים ובמשרדים, אבל מי שנמצא בשירות הציבורי וחושב שהכול מצוין ולא צריך לתקן שום דבר - מוזמן לפרוש בכבוד. גם בשירות הציבורי יש עוד קומות לעלות, וכאן עשו עבודה מדהימה. השירות הלאומי־אזרחי הוא באמת מפעל מפואר שהוקם ביוזמתם של אנשי רוח ועמותות והפך להיות מוסד ממלכתי לאומי, ועכשיו הזמן לעלות קומה", הוא אומר.

"נאמר 'שוב יום אחד לפני מיתתך' – אני כל בוקר שואל את עצמי מה עוד לא עשיתי, מה עוד אפשר לשפר. וזכיתי שכך הוריי גידלו אותי, לעבוד למען הציבור. תמיד הייתי בתפקידים ציבוריים, וכל אחד בחלקת האלוקים הקטנה שלו פועל לתיקון עולם. אז אני בודק, בצורה מאוד כנה, מה עובד ומה לא עובד ובונה תוכנית אסטרטגית מקיפה. נכון, דברים לוקחים הרבה מאוד זמן, אלו תהליכי עומק. אני מאמין שצריך לעמול בשביל לתקן, לא כי זה חלילה שבור אלא כי אפשר להגיע לקומות הרבה יותר גבוהות", הוא מסביר. "מי היה מדבר פעם, למשל, על מעטפת רגשית לבנות שירות? אנחנו נדרשים להתאים את הכלים לדור הזה בשביל שהוא ירגיש שהוא גם תורם וגם נתרם, גם עטוף וגם מוביל והופך את העולם למקום טוב יותר".

אתוס של צבא העם

פינסקי מבקש להראות את כברת הדרך שנעשתה בשירות הלאומי מאז הקמתו: "השירות הלאומי התחיל לפני 50 שנה עם הרב צפניה דרורי, מתוך אמירה שבנות הציונות הדתית שלא הולכות לצבא עדיין צריכות לתרום למדינה. היום, אחרי הרבה מאוד שנים, אנחנו עומדים על 18 אלף צעירות וצעירים בשירות הלאומי. להערכתנו, כ־8,000 מתוכם הן בנות דתיות. זה הפך לפרויקט שהוא כלל־לאומי והוא שני לצבא מבחינת ההיקף שלו. אני אוהב להגיד שאם הצבא אחראי לחוסן הלאומי־ביטחוני, אז אנחנו אחראיים לחוסן הלאומי־אזרחי. ובמיוחד עכשיו בשנת הקורונה ראינו את השירות הלאומי בחזית", הוא אומר.

"היום מתוך 18 אלף המתנדבים, בערך 15 אלף משרתים במסגרות ממשלתיות או סמי־ממשלתיות. בבתי חולים, במשרד הביטחון, בשב"כ, במוסד, ברווחה, בחינוך. השירות הלאומי פועל במקומות שאנשים לא תיארו לעצמם. וכמובן כל הדברים המסורתיים לא נזנחו לרגע, כמו בתי הילד, הפנימיות, נוער בסיכון, תנועות נוער ועוד. אני חושב שלאט לאט בהנהגת המדינה ובכל המערכות מבינים עד כמה השירות הלאומי־אזרחי הוא משמעותי, כמה הוא תורם למדינה ולא פחות מזה כמה הוא יכול לתרום לאתוס של צבא העם", מצביע פינסקי על הייחוד שיש לשיטתו לשירות הלאומי. "אחת המשימות שעומדות לפתחנו היא להטמיע את האתוס של השירות הלאומי בקרב כלל הציבור בישראל, שכל אזרח בישראל יבין שהדבר הזה חיוני למדינה".

אתה מדבר על כמה חשוב שאזרחי ישראל יכירו בערך של השירות הלאומי, אבל לפני כן צריך שהבנות שלנו יכירו בכך.

"נכון. אנחנו עובדים על זה. לראיה, בשבוע ההצדעה לשירות מושקעים מיליונים רבים, כשכל המטרה היא להצדיע לבנות ולהגיד להן כמה הן חיוניות ותורמות. יש גם טקס בבית הנשיא, והנשיא מעניק תעודות הצטיינות. זה אירוע ממלכתי שמעורר הערכה רבה למערך השירות. לגבי הבנות, מה שהכי מפריע להן הוא כשמסתכלים עליהן ואומרים: 'אה, אוקיי, בת שירות'. היא כשלעצמה, אם תשאלי אותה אם היא עושה שירות משמעותי למדינה, היא תגיד לך: בוודאי. אנחנו בדקנו את הדבר הזה. במשך שנה עשינו מחקר, גם כמותני וגם איכותני, על כל התחומים בשירות, והיום אנחנו בשלב הסופי של כתיבת אסטרטגיה לאומית - תוכנית רב־שנתית של השירות הלאומי, שמבוססת כולה על מחקר. מצאנו שרוב מוחלט של הבנות מרגישות שהן תורמות תרומה משמעותית לחברה ולמדינה, ויחד עם זאת מפריע להן שאין לכך מספיק הכרה מהאזרחים. אלה דברים שעלו במחקר, לא מדובר באיזו תחושת בטן שלי. אני מאמין שההערכה לשירות הלאומי תגבר ככל שננכיח אותו בציבוריות הישראלית בכלל, וככל שהתפקידים יהיו משמעותיים יותר".

אז הכול שאלה של יח"צ?

"אני מדבר על כך שהתפקידים יהיו יותר משמעותיים וגם על מיתוג ויח"צ. אנחנו צריכים להיות בפריים־טיים בטלוויזיה ובתקשורת הכללית. בד בבד אנחנו לא מזניחים לרגע את המגזר פנימה, כי בסוף הבנות הן הסיירת מטכ"ל של כל העסק. אני מצפה שיטפחו להן על השכם גם בבית. אבל גם הציבור בישראל צריך לראות את התרומה הגדולה", הוא מסביר.

"אחד הדברים ששאלנו במחקר היה כמה אנשים אתה מכיר בסביבתך הקרובה שעשו צבא וכמה אתה מכיר שעשו שירות לאומי. 25 אחוזים לא הכירו בכלל מה זה שירות לאומי. ברגע שנביא בתקשורת הכללית סיפורים מדהימים על בנות שירות שמשנות מציאות והופכות את העולם למקום הרבה יותר טוב המודעות לכך תגדל".

פינסקי מדגיש כי גם בציבור הדתי־לאומי נדרשת הוקרה רחבה יותר למתנדבי ומתנדבות השירות. "לגבי הציבור שלנו פנימה - אם הייתי יכול, הייתי שמח שבכל בית כנסת יתמקדו בשבוע ההצדעה בהצדעה אישית למשרתות באותה קהילה ויביעו הערכה לתרומה שלהן".

אולי בנות השירות במגזר הפכו למובנות מאליהן.

"כן, אבל זה גם מובן מאליו שהבן שלי משרת בצבא. בוודאי שזה מובן מאליו שאנחנו תורמים למדינה, אין בכלל שאלה, אבל אם תראי חייל חוזר מהצבא את תעריכי את העשייה שלו. ברגע שאנחנו מבינים שהדבר הזה הוא קריטי למדינה והכרחי לזירה האזרחית־חברתית, ההערכה וההוקרה תבוא ממילא. זאת אמירה שצריכה להישמע מאוד חזק בציבור שלנו וכלפי הציבור שלנו".

למשוך את מערך השירות כלפי מעלה

מהי האסטרטגיה שלכם?

"במשך עשרות שנים השירות הלאומי הלך ונבנה על ידי עמותות טובות מאוד, שבנו אותו במשך הרבה שנים עם המון השקעה, עד שלפני שנים אחדות המדינה החליטה להיכנס לזירה הזאת והוקמה הרשות לשירות הלאומי־אזרחי. יש רגולטור, יש חוזי מנכ"ל, יש כללים. אנחנו עמלים על סיום הכתיבה של התוכנית. היא תוצג לממשלה ובהקדם האפשרי היא תצא לביצוע. בתוכנית יש כמה צעדים מרכזיים, אחד מהם הוא רפורמה כוללת במערך המיונים", הוא חושף.

"מערך המיונים לשירות הלאומי הוא מערך שנבנה לאורך השנים ונכנסו אליו עמותות שונות וזה יצר בלגן אדיר במיונים. מצאנו שנדרשת רפורמה שלמה", הוא אומר בכנות. "במסגרת הרפורמה נקים אתר אחד שבו יהיו רשומים כל התקנים, כל העמותות. בשביל לקבל מידע מקיף, למשל, על בית הילד הזה ובית הילד ההוא, אני אוכל למצוא הכול באתר הראשי של הרשות. בנוסף לכך, אנחנו נעשה פילוח לתפקידים, אילו תכונות אופי צריך בשביל איזה תפקיד. נגדיר אילו תכונות אופי אני צריך בשביל להיות בבית ילד, ואילו תכונות אופי אני צריך בשביל להיות בכפר גמילה. ניקח כ־40 תפקידים, נפצח אותם בהקשר הפסיכו־טכני ואז בעצם המיונים יורכבו משאלון העדפות ומבדיקת יכולות, והבת תקבל את רשימת התפקידים שבהם היא מתאימה לשרת. לא כולם מתאימים לעבוד עם נוער בסיכון או בסייבר, ולא צריך את כולם בכל המקומות הללו. כך נקבל משהו שמביא בחשבון את מכלול התפקידים, את מקומות השירות וכמובן את סדרי העדיפויות הלאומיים ואיפה הכי צריך בנות שירות. לפי זה הבת תקבל מקומות שבהם היא תוכל להשתבץ ורק אז היא תפגוש את העמותות".

"כל העבודה באולפנות ובתיכונים תעבור להיות עבודה שלנו, של הרשות", הוא מבהיר. "אנחנו ניתן את המידע, כלומר נכשיר לכך מרצים ומרצות שייכנסו לאולפנות ולתיכונים והם לא יבואו מטעם איזו עמותה ולא ינסו לכוון את כולן אליהם. בהמשך יהיה כמובן יום שבו הבנות יפגשו את העמותות, אבל בעצם כל הליך המיונים לוקח שני דברים מאוד משמעותיים בחשבון: אתה מעביר את כובד המשקל לרשות מבלי לפגוע ביכולת של העמותות לעבוד, ובאיזשהו אופן מצמצם את מרחב הבחירה של הבת. עכשיו, יכול להיות שאני אחטוף על זה, כי אחד הדברים המאוד משמעותיים בלבחור שירות היום הוא ההרגשה ש'אני בוחרת מה שאני רוצה'. כאן זה לא צבא ואין 'או גולני או כלא', אבל אנחנו נכוון אותן יותר. אני בטוח שזה יעשה יותר סדר וגם יגרום יותר התאמה לתפקידים, וכתוצאה מזה גם יוקיר את ערך השירות הלאומי".

אתה למעשה מדמה את הליך המיון בשירות להליך המיון הצבאי?

"עדיין זו בחירה והבת יכולה להגיד 'אני לא משרתת שם'. אני לומד מהמנגנון של הצבא, ומצד שני אנחנו צריכים לשמר את הזירה האזרחית של העמותות. אנחנו לא צבא, זה מחולק לעמותות והם משבצים בסוף את הבנות. אז אני צריך לדאוג להליך נכון שיעזור להתאים לכל בת מקום שירות, ומנגד לשמר את יכולת הבחירה".

גם בשירות עצמו, מסביר פינסקי, תבוצע רפורמה בנוגע למעטפת הכוללת שתקבל כל בת שמשרתת, מעטפת חברתית ואישית, כמו גם מעטפת רגשית בהתאם לאופי התפקיד. "היום כל גוף שירות לאומי קובע לעצמו מהן ההכשרות הנדרשות למתנדבים ונותן, או לא נותן, ליווי ומעטפת. יש מקומות שעושים את זה מדהים, כי ככה הם חושבים שצריך לעשות, ויש מקומות שצריכים לעשות עוד כברת דרך. אם אני יודע מה כולל התפקיד, דיברנו קודם על המפתוח של התפקידים, והגוף המפעיל מקבל ממני רישיון, אני יכול להגדיר צרכים. למשל, כשמדובר בגוף שמפעיל התנדבות במקום שהעוצמה הרגשית של ההתנדבות בו היא משמעותית, יהיו תנאים שהוא צריך לעמוד בהם. נניח גוף שעוסק בליווי ילדים חולי סרטן, שהמתנדבים כולם צדיקים ומהממים. כל בת שם כנראה במהלך השנה תאבד ילד שהיא נקשרה אליו. אני רוצה לדעת שהיא קיבלה הכשרה שכוללת את כל האלמנטים הרלוונטיים להתמודדות עם האובדן הזה, לא הכשרה כללית אלא הכשרה ספציפית לתפקיד. הייתה בת שסיפרה לי שבבוקר היא נפרדה מילד חולה שנפטר ובאחת בצהריים כבר הייתה צריכה לארגן יום הולדת לילדים מהמחלקה, והן עושות את זה. בתפקידים כאלה הבת צריכה לקבל מעטפת הרבה יותר משמעותית.

"על גבי זה אנחנו רוצים לעשות שדרוג של כמעט כל התפקידים בשדה", הוא מציין תובנה נוספת שעלתה מהמחקר. "בת שירות בבית ספר צריכה להיות כוח דרמטי בבית הספר כתומכת הוראה. אני מבקש לקחת את התפקידים ולשדרג אותם עד כמה שאפשר. בבית החולים לא רק לחלק חמגשיות, אלא לשמש כעוזר אחות או עוזר רופא וכדומה. הדבר הזה יעניק גם הוא יוקרה לשירות. באיכילוב ובתל השומר לקחנו את התפקידים הרגילים והוספנו להם קורס ליצנות רפואית, עבודה עם משפחות החולים וטיפול מוזיקלי, והיום בתי החולים אומרים לי: תביא לנו עוד בנות שירות. אני מוכן לממן הכשרות בהרבה מאוד כסף כדי שיעשו תפקידים נוספים". פינסקי משתף בדוגמה נוספת: "ביוזמה שלנו, ישבנו עם משרד הבריאות ועשינו תוכנית ללימודי סיעוד יחד עם בית החולים וולפסון והאגודה להתנדבות, כשכל העבודה המעשית וההכשרה מוכרת כשירות לאומי. כך בתום ארבע שנים הן סיימו גם שירות לאומי וגם תואר ראשון בסיעוד. יש על הפרק מסלול דומה בלימודי חינוך מיוחד. המטרה שלנו היא למשוך את מערך השירות כלפי מעלה".

זו חשיבה שמתאימה לדור הצעיר, ששואל "מה יצא לי מזה".

"את צודקת, הם רוצים שיצא להם משהו, ויחד עם זאת הם רוצים שהשירות שלהם יהיה משמעותי. אם בת שירות יכולה לבוא לשירות וגם תצא לה מזה הכשרה מקצועית, גם המדינה תרוויח מזה. אלה בדיוק הזירות שאנחנו מחפשים להגיע אליהן – שירות לאומי שדורש יותר התמחות, אבל הוא יותר משמעותי לבנות, למדינה ולמקבלי השירות, וככה להרים את קרנו של השירות הלאומי בכלל".

לא בתחרות מול הצבא

פינסקי מציין כי הוא מייחל בהקדם להוצאת הדברים מהכוח אל הפועל: "אלו דברים שלוקחים זמן. מאוד מצער ששנתיים כבר אין ממשלה ואין תקציב, ולהרבה מאוד מהפרויקטים לוקח הרבה יותר זמן לצאת לביצוע, אבל אנחנו לגמרי נכנסים לתוכנית עבודה".

לא התייחסנו עדיין לסוגיית גיוס הבנות הדתיות לצבא, הליך שבשנים האחרונות הפך אטרקטיבי לבנות.

"אנחנו רשות ממשלתית, אנחנו לא בזירה הזאת. השירות בצבא הוא חובה במדינת ישראל, ואנחנו לא בתחרות עם הצבא. השאלה היא בסוף חינוכית והיא חוזרת למחנכים: האם מבחינה דתית הבת יכולה לעשות צבא או לא. אגב, ברור שככל שנעשה את התפקידים בשירות הלאומי מעניינים ומספקים יותר זה ישפיע גם בזירה הזאת, אבל שוב, זו זירה של המחנכים, של בתי הספר, וכל אחת בסוף בוחרת לפי צו מצפונה. התפקיד שלי הוא לדאוג שהשירות הלאומי־אזרחי יהיה מקום מרשים, שהתפקידים בו יהיו מדהימים והוא ישנה מציאות. זה התפקיד שלי. כל השאר יקרה מאליו".

אתה אומר שאתה לא בתחרות עם הצבא, אבל הצבא מתחיל בתהליך מיון וגיוס שיטתי הרבה לפניך.

"לפי הרפורמה שלנו, נתחיל להיות באולפנות כבר מכיתה י"א. אבל נכון, הצבא גם מקבל ממשרד הפנים את תעודות הזהות ומספרי הטלפון ויכול לפנות ישירות לבנות. שוב, זה לא קשור לזירה שלי, אני אחראי על השירות הלאומי ואני אעשה הכול כדי שהשירות הלאומי יהיה מקום שכולם יתגאו ויתכבדו בו".