הפגנה מול ביתה של איילת שקד
הפגנה מול ביתה של איילת שקד צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90

קשה היה להתעלם בשבוע האחרון מהקמפיין המתוזמר בעד הממשלה הנכנסת, שתושבע ביום ראשון הקרוב: נאומו של ראש הממשלה הנכנס נפתלי בנט והריאיון שנתן לעמית סגל מותגו על ידי שורה של עיתונאים ומעצבי דעת קהל כמופע של מנהיגות, אייטמים על איומים שקיבלו אנשי ימינה פורסמו שוב ושוב, ואזהרתו של ראש השב"כ מפני רצח פוליטי פורשה כמוסבת על מכתב רבנים נגד הממשלה. בנט עצמו נאם ורמז למכתב ההוא ולשאר הקריאות, כשכינה את המחאות נגד הממשלה הנכנסת "מכונת הסתה משומנת".

אך מי שהפכו לנושאי הדגל במה שנדמה כמו קמפיין דה־לגיטימציה למתנגדי הממשלה החדשה הן הרשתות החברתיות, ובראשן פייסבוק וטוויטר. השיא הגיע כאשר פוסט של העיתונאי ידידיה מאיר, שבו הוא פרסם את טורו מהגיליון הקודם של עיתון זה לצד מודעה על הפגנה מול ביתה של שקד, צונזר תחת טענת הפרת פרטיות ועבירה על כללי הקהילה של פייסבוק. ציוץ דומה של יאיר נתניהו הורד מטוויטר. במקביל, ציוצים ופוסטים זהים שקוראים לקיים הפגנות תמיכה בממשלה באותן כתובות לא הוסרו מהרשתות החברתיות. בעקבות חסימת הפוסט של מאיר שורה ארוכה של מעצבי דעת קהל ימניים ברשתות החברתיות התייחסו בעצמם לפרשה, כולל ציטוט של הטור המדובר, ולמעשה הגדילו את החשיפה שלו.

"פייסבוק וטוויטר עשו טעות קשה בשיקול הדעת שלהם כשהורידו את הטור של ידידיה מאיר", אומר אלכס כץ, עורך אתר התקשורת 'כסית'. "להוריד טור של כותב טור ידוע בעיתונות הישראלית זה מהלך שגוי. זה בכלל לא משנה אם מסכימים עם התוכן או לא. גם אם הוא פרסם מודעה תמימה למדי שקוראת לצאת להפגין מול הבית של שקד זאת לא סיבה להוריד את הפוסט. בפעם האחרונה שבדקתי, לצאת להפגין זה לא משהו לא חוקי במדינה, מה גם שזה לא היה ממש מול הבית שלה. אותו דבר במקרה של יאיר נתניהו. לא במקומות האלה הבעיה נמצאת. ברשתות החברתיות יש כל כך הרבה הסתה ואנטישמיות שלא מטופלת, כך שפרסום כתובות של אישי ציבור בשביל להפגין מולם צריך להיות בתחתית סדר העדיפויות של החברות הללו".

האם אין כאן יד מכוונת של הרשתות לתת לגיטימציה לצד אחד, הצד השמאלי במפה הפוליטית, בעוד את הצד הימני חוסמים?

"אני לא חושב שקיימת 'מועצת חכמי השמאל' שבה יושבת גם מנכ"לית פייסבוק ומחליטה אילו קולות להשמיע ואילו לא. זה עובד בעיקר על בסיס אלגוריתם די טיפש, שברגע שהוא מזהה משהו שחורג מהכללים שהוגדרו לו הוא חוסם את הפרסום".

ועם כל זה, מודעות זהות מהצד השמאלי לא נחסמו, מה שלפחות רומז שיש איזושהי אצבע שלוחצת על החסימה וזה לא האלגוריתם בלבד.

"יכול להיות, אני באמת לא יודע. מה שכן, בין כך ובין כך מדובר בטעות קשה, שבצדק רב עוררה הרבה כעס ציבורי. ועוד יותר חמור זה שלא עושה רושם שלפייסבוק או לטוויטר אכפת מהביקורת, כמו בהרבה מאוד מקרים אחרים שקשורים לפן כלכלי־פרסומי. ענקיות הטכנולוגיה הללו עושות מה שהן רוצות בלי שמישהו מצליח לעצור אותן, במיוחד בשוק קטן כמו ישראל. עד היום זה בעיקר התבטא בלקיחת 80 אחוזים מהפרסום הדיגיטלי, מה שפגע קשות באתרים בישראל. וכשזה עבר בלי התערבות אמיתית, זה פשוט זלג גם לתחומים האלה".

"הרשתות לא חייבות כלום לאזרח הישראלי"

כבר תקופה ארוכה שנשמעים דברי ביקורת נגד הרשתות החברתיות בגין סתימת פיות של הצד הימני במפה הפוליטית. הביקורת לא נעצרת רק בישראל והיא חוצה גבולות. השיא הגיע סביב סיום כהונתו של הנשיא טראמפ ומאורעות הקפיטול ב־6 בינואר. בעקבות הטענות על זיוף תוצאות הבחירות החלה טוויטר לסמן את ציוציו של טראמפ באזהרה כי מדובר במידע שקרי. לאחר אירועי הקפיטול נחסם טראמפ מטוויטר, פייסבוק ויוטיוב, הפלטפורמות המרכזיות שבהן השתמש כדי להפיץ את מסריו. טראמפ ניסה לעודד את תומכיו לנטוש את הרשתות הללו ולעבור למתחרה פרלר, שהוסרה מחנויות האפליקציות ומהשרתים שאכסנו אותה. גם לאחר שחזרה, ולמרות הקמפיין התומך שקיבלה מטראמפ, לא הצליחה הרשת לגייס אליה מצטרפים רבים, בוודאי לא כאלה שנטשו את הרשתות הוותיקות.

"אנשים כבר רגילים מאוד לרשתות הללו", אומר כץ. "גם אם פוליטיקאי או כל אושיית רשת שיש לו שני מיליון עוקבים - כמות אדירה במונחים ישראליים - יקרא לעוקביו להפסיק להשתמש בפייסבוק או בטוויטר, זה לא באמת ישנה משהו. במקרה הטוב פייסבוק תאבד 5,000 כניסות מדי יום. אנחנו מדברים על רשת עם שני מיליארד חשבונות. טוויטר אומנם לא כל כך גדולה, אבל גם שם הפרופורציות בלתי נתפסות. בפועל, הרשתות הללו לא חייבות כלום לאזרח הישראלי הפשוט. הוא התמכר אליהן, ולכן היכולת לשנות את מה שאנחנו רואים לא מאוד גדולה".

כבר כמה שנים מדברים על הצורך במציאת דרך למנוע מהרשתות החברתיות להשתיק קולות שנתפסים כלא נוחים להן, עד היום ללא הצלחה. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא העובדה שכל החברות הללו מונעות בעזרת אמצעים משפטיים את היכולת לתבוע אותן לדין. במסגרת הסכמי השימוש שלהן, רוב החברות מחייבות שכל הליך משפטי כנגדן ייערך או בקליפורניה או באירלנד, תלוי בבסיסי האם שלהן, ובמדינות אלה החוקים נוטים מאוד לטובתן.

יחד עם זה, יש הסבורים שדווקא ניתן לעקוף את הבעיה הזאת. "עד לפני שבוע אמרתי לכל מי שרק הסכים לשמוע שלחוקק חוקים נגד החברות הללו זה צעד איום ונורא", אומר זיו מאור, מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת. "הכעס שיש היום על הרשתות החברתיות מוצדק מאוד, אבל הוא גורם לנו לשכוח שמצבנו טוב אלפי מונים ממה שהיה לפני שהן החלו לפעול. בלעדיהן לא היה עשור של שלטון ימין, היו ממשיכים בניקוי יהודה ושומרון מיהודים וכן הלאה. העובדה שהן קיימות, והן לוקחות לפחות חלק לא קטן מהיכולת לעצב את השיח ממוקדי הכוח הוותיקים של התקשורת הממוסדת, היא משהו שחייבים לשמור עליו. לכן עד לפני שבוע הייתי אומר לך שאם נחוקק חוקים נגד החברות הללו זה עלול ליצור שני מצבים בעייתיים: גם לערער את האיזון העדין הזה, וגם ליצור תוצאת לוואי, שאנחנו חייבים להיות ערים לה, שתעביר למוסדות של החברות הללו את היכולת להגדיר מה זה תוכן ימני ומה זה תוכן שמאלני, מה עונה להגדרה של הסתה ומה לא. לאחר מכן, כשלא נהיה מרוצים מהתוצאות הצפויות, זה היה עובר למערכת המשפט. בסוף מדובר במהלך הרבה יותר גרוע".

ומה השתנה בשבוע האחרון? החסימה של הפוסט של ידידיה מאיר?

"לא. אני עדיין חושב שהניסיון לפתור את הבעיה מהכיוון הפוליטי שגוי. השימוש במילה אפליה, שיש בו הרבה מאוד צדק, עלול להוביל למחירים בעייתיים. מה שהשתנה זה דווקא סיפור של מישהו שבא אליי כדי לשכור את שירותיי נגד יוטיוב. לפני כמה חודשים יוטיוב החליטו לחסום את החשבון שלו בגלל כמה סרטונים שהעלה ובהם הוא מטיל ספק בתוצאות הבחירות בארצות הברית. יוטיוב תייגה את הסרטונים שלו כהונאה ולכן חסמה אותו. בבדיקה שעשיתי התברר שבתקנון של יוטיוב יש התניה שמאפשרת להם לשנות את ההגדרה של הונאה באופן חד־צדדי. בסוף דצמבר הם החליטו שכל מי שמעלה טענות על זיוף הבחירות בארצות הברית למעשה זאת הונאה, ואחרי המהומות בקפיטול הם שינו שוב את ההגדרה כך שזה יחול גם באופן רטרואקטיבי".

למה הסיפור הזה חשוב כל כך?

"מסיבה פשוטה. אם החוזה הזה היה כפוף לדיני המשפט בארץ, הסעיף הזה לא היה תקף. כי זה מוגדר כ'סעיף מקפח בחוזה אחיד'. האדם הזה יכול היה לפנות לבית משפט בישראל, לתבוע את יוטיוב על הפרת הסכם המשתמש, ולזכות בתביעה. הבעיה היא שהחוזים הללו לא נידונים בארץ אלא בקליפורניה או באירלנד".

כלומר, הפתרון הוא להוביל לכך שהרשתות הללו יחויבו להתדיין בבתי המשפט בישראל, שזה בדיוק מה שהן לא רוצות ואף קובעות את זה בתנאי השימוש. השוק הישראלי לא מספיק גדול בשביל לחייב אותן לעשות את זה.

"נכון, ולכן צריך לפעול בחוכמה. הצעד הראשון הוא להגדיר בחוק שפגיעה בחופש הביטוי היא עוולה בדיוק כמו להרביץ למישהו, כולל פיצויים ללא צורך בהוכחת נזק. הצעד השני הוא להעביר את הסמכות המקומית לשיפוט בנושאים של פגיעה בחופש הביטוי בחוזים הללו מקליפורניה לישראל כשהדיון הוא על פי החוק הישראלי, ולקבוע שהחוק הזה גובר על כל התניה פרטנית בחוזים עצמם".

איך זה לא יגרום לחברות הללו לברוח מישראל?

"מכיוון שלא מדובר באיום מאוד גדול עליהן, הוא לא מצריך אותן להשקיע סכומי עתק כדי לפקח על הנושא. כל הדרישה היא שהם יישאו באחריות לפעולות האלגוריתם שלהן ולמעשים של כוח האדם האנושי שהן עצמן מעסיקות, שמבצעים שורה ארוכה של סינונים כאלה ואחרים. זה לא משהו שירתיע את החברות הללו מלפעול בישראל, וכן יגרום להן לתקן את ההטיה המובנית שיש בהן שמגיעה עמוק מהשמאל הפרוגרסיבי ששולט בסן פרנסיסקו, שם הן ממוקמות".

מי שעורך - משפיע

השתקת הקולות המתנגדים לממשלה הנכנסת אינה מסתכמת בחסימת פרסומים ברשתות החברתיות. עיקרה מופיע בעיתונות הממוסדת, שמרבה להעניק לגיטימציה לממשלה הנכנסת. יחד עם זה, צריך לציין שמרבית מגופי התקשורת, בדגש על ערוצי הטלוויזיה, מדגישים שוב ושוב את הפרת ההבטחות הסיטונאית של בנט ולפיד בדרך לממשלה הנכנסת. הבולטים מכולם היו עמית סגל בריאיון עם בנט, ומגיש המהדורה המרכזית של חדשות 13, אודי סגל, במונולוג חריף נגד התנהלותו של בנט. יחד עם זה, בכל הקשור למחאות מתנגדי הממשלה הקו די אחיד.

"בכל הקשור לתקשורת הממוסדת יש בעיה אדירה להביע דעות ימניות. בסוף, גם הכתבה הזאת, שיקראו אותה 200 אלף איש, לא תגיע למהדורות כי עורכי התוכניות בגלי צה"ל, בערוצי הטלוויזיה ובאתרים הגדולים פשוט לא יקראו אותה, כמו שהם עושים לרוב התקשורת מימין", אומר חנן עמיאור, עורך אתר 'פרספקטיבה'. "בסוף אלה שמשפיעים יותר מכל אחד אחר על עיצוב דעת הקהל, כלומר עורכי העיתונים הגדולים, מהדורות החדשות וכן הלאה, פשוט לא מעניין אותם מה כתוב בימין, או מה הקולות שמגיעים מימין. רוב הציבור בישראל מתנגד לממשלה הזאת לפי כל סקר שיש, אבל באולפני הטלוויזיה כמעט לא תראה את העמדה הזאת מוצגת".

אנחנו כן שומעים ביקורת על הקמת הממשלה, גם בקרב עיתונאים בכירים כמו עמית סגל וקלמן ליבסקינד.

"זה נכון. יש עיתונאים, ואפילו בכירים, שמביעים את דעתם על המהלכים הללו. אבל שים לב לקונטקסט, לסיפור שמועלה. בסוף כל גופי התקשורת הללו חוזרים על דברי חבריהם שמספרים את אותו סיפור, גם אם מדובר באירוע כל כך צורם כמו הכשרה של הפגנה משמאל ברחביה על כל מה שראינו שם, ובמקביל ביקורות ענק על הפגנה הרבה יותר שלווה מול הבית של ניר אורבך. זה הסיפור שחוזר על עצמו, ובמקרה הטוב ייתנו לאותם עיתונאים בכירים להגיד לרגע את דעתם. אבל הסיפור הזה, על האיפה ואיפה בין ההפגנות, שרץ בתקשורת הימנית, בסוף נשאר שם. זה כמו עץ שנופל ביער. לא תראה כתבה שמשווה בין ההפגנות בבלפור ובין ההפגנות בפתח תקווה, למרות שמבחינה עיתונאית זה בדיוק הסיפור שצריך לספר".

עמיאור מתאר מעין מערכת בלתי רשמית של גופי התקשורת הגדולים, שבה כל אחד עוסק באייטמים שהשני יצר, וכתוצאה מכך שליטה מלאה בליין־אפ התקשורתי. "גוף תקשורת כלשהו יעלה תיעוד של מפגינים שמקללים בהפגנה נגד איילת שקד, ובזה יעסקו כל היום בכל הערוצים. נכון, הם יביאו מפגין שיסביר למה נשמעו קריאות כאלה, אבל זאת תהיה מסגרת השיח. בזה נעסוק כי זה מה שהוחלט שנעסוק בו. העובדה שיש לך כמה עיתונאים בכירים שמשמיעים את הדעות הללו ושמעלים גם מרואיינים מהצד הימני היא התקדמות לעומת מה שהיה פעם, אבל זה רק צעד אחד או שניים מתוך שורה ארוכה מאוד של צעדים שעוד צריך לעבור, ואנחנו ממש לא שם".

זה כורח המציאות או שיש דרך לשנות את זה?

"יש דרך, אבל היא ארוכה. בשבילה צריך שבקרב עורכי התוכניות נמצא אנשים בעלי דעות ימין, או לפחות דעות אחרות ממי שעורך היום את התוכניות. שלא יהיו לך עמית סגלים וקלמן ליבסקינדים רק בפרונט אלא גם בקונטרול. אבל זה יותר מזה. בשביל שינוי אמיתי צריך שיהיו גופי תקשורת ימניים באיכות של גופי התקשורת במיינסטרים. גופי תקשורת שיצליחו לזכות באמון הציבור כך שהוא יצרוך אותם. בעיתונות הכתובה זה כבר קיים במידה רבה, כאשר ישראל היום הוא העיתון הנקרא ביותר בישראל כבר יותר מעשור, אבל בשאר המישורים זה לא שם. למשל בטלוויזיה, צריך שיהיה ערוץ שיספק את כל התוכן שהציבור אוהב לצרוך: ריאליטי, דרמות, קומדיות, ספורט, וגם חדשות באיכות כמו שיש בשלושת הערוצים הגדולים. הדרך הכי פשוטה היא לקנות את אחד מהערוצים המסחריים, אבל גם להקים ערוץ חדש שיעשה את זה זאת אופציה. הבעיה היא שמדובר בעסק יקר מאוד".

ובשולי הדברים כדאי לזכור: כבר כמה חודשים שהתקשורת מנסה ליצור השוואה בין אירועי הקפיטול ובין ההפגנות או המחאות על החלפת שלטון נתניהו, כולל אזהרות מפורשות מפני אלימות של מפגיני ימין. עד כה לא נרשמו אירועים אלימים חריגים באיזו מבין המחאות, בוודאי לא אירועים השונים מההפגנות שהתקיימו נגד מנדלבליט בזמנו, או ההפגנות שמתקיימות בבלפור כיום. בימים הקרובים ניווכח אם אכן היה חשש כזה והדיווח מהימן, או ששוב מדובר ביצירת נרטיב לצרכים פוליטיים.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו