למצולמים אין קשר לידיעה
למצולמים אין קשר לידיעה פלאש 90

רבים הטוענים: לא כל הערבים רעים. לא כל הערבים זורקים אבנים על יהודים. יש גם ערבים שהם רופאים והם מטפלים ביהודים במסירות אין קץ. יש גם בדואים שמשרתים בצה"ל.

ובכן נכון, יש טובים ויש רעים, אבל הם לא בהכרח שני אנשים שונים. מאד יתכן שאותו רופא שמטפל בי (באמת) במסירות אין קץ, הוא גם זה שמעודד את בניו ללכת לזרוק עלי אבנים. ואותו בדואי המשרת בצה"ל במסירות, הוא גם הגונב נשק מצה"ל וזורק אבנים על יהודים.

זה לא בהכרח אותו אדם, אבל זה גם לא בהכרח לא אותו אדם.

העולם הוא מורכב. וכאן אנו מגיעים אל הנקודה המרכזית. השאלה היא לא האם האיש שמולי הוא טוב או רע, והאם הוא זורק אבנים או מטפל בחולים (או גם זה וגם זה). האיש שמולי הוא גם אחמד וגם חלק אינטגרלי מהעם הערבי, בעוד שאני גם איתי וגם חלק אינטגרלי מהעם היהודי. ד"ר אחמד אולי באמת שואף מאד לטפל באיתי במסירות, אבל העם היהודי נלחם עם העם הערבי. וכזכור, ד"ר אחמד הוא גם אחמד וגם חלק מהעם הערבי.

מה משני המרכיבים האלה דומיננטי יותר? אין שום ספק: השייכות הלאומית. גם אצלי וגם אצלו. וגם אצל 99% מהאנשים בעולם.

אבל התרבות המערבית פשוט מתעלמת מהמרכיב הלאומי, היא החליטה שהוא לא קיים, ולכן גם אם הפיל ממלא את החדר – התרבות המערבית תתעקש לא לראות אותו.

התרבות המערבית תתעקש לא לראות כאן שני עמים. היא תתעקש לראות כאן רק אדם פרטי. וככזה – אין מה לשפוט אותו אלא על המעשה הפרטי שהוא עושה, במנותק מכל הקשר אחר. ואז, כאשר נבקש להחמיר עימו בשל זריקת אבנים, או בשל כל ארוע לאומני אחר, מיד תשאל השאלה: "ועם היהודי שזרק אבנים גם תחמיר כך?". הם לא רואים את ההבדל. מבחינתם אין כאן אויב ואין כאן אח. יש כאן איש ואיש. אי אפשר להסביר להם שיהודי שזורק אבנים הוא אלים ועבריין ופושע, אבל לא אויב. בעוד שערבי שזורק אבנים הוא האויב. הם מתאמצים לראות רק את האיש ולא את ההקשר.

ומכאן, שהם גם לא יבינו אפילו אם נסביר את הדבר הכי פשוט: הארץ הזאת שייכת לעם הזה. ככה זה. כמו שאנגליה שייכת לאנגלים, כך ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. ולכן השלטון יהיה בידי עם ישראל. ולכן כל גוי שיושב כאן הוא זר ולא חלק מהארץ הזאת. בעינינו זה מאד פשוט ומאד ברור. אבל מי שמתעקש לא לראות את הפיל שבחדר – יחשוב שיש כאן גזענות נטו. מי שרואה רק את האנשים הפרטיים ולא רואה שיש כאן שני עמים – לא יבין את הדבר הכי פשוט.

וגם לא את הדבר העוד יותר פשוט: מדינת ישראל היא מדינה יהודית. היא חזון הדורות וחזון התנ"ך של העם היהודי. היא לא מנגנון פקידותי שנועד לדאוג לאינטרסים של כל מי שבמקרה נמצא פה.

הבעיה העיקרית היא שהגישה המערבית כבר השתלטה על השיח ברמה כזאת שרבים מאתנו כבר חוששים מהדורסנות שלה, ומרגישים צורך להתנצל על אמירת הדבר הכי פשוט: אנחנו לא רוצים בשלטון אלא את בני עמנו. ואנו נותנים בארץ קדימה לבני עמנו. חבל שבני עמי בחרו להפסיק להיות בני עמי. (אבל זה לא יעזור להם).

שאלת ההתעלמות מהגורם הלאומי עמדה השבוע במוקד הדיונים על צעדת הדגלים. השמאל המערבי שמתעקש להתעלם בכח מהשאלה הלאומית, לא מבין מה ההתעקשות. אדם רוצה ללכת עם דגל, אדם אחר לא אוהב את הדגל בשכונה שלו, אז למה הראשון מתעקש ללכת דוקא בשכונה של השני? היו השבוע שמאלנים ששאלו את השאלה הזאת בהיתממות מעושה ומאוסה, אבל היו כאלה שבאמת לא הצליחו להבין את העניין.

וזאת גם הסיבה שבגללה האדם המערבי לא מעלה על דעתו שאולי אותו אדם שמשרת בצה"ל או עובד כרופא, הוא גם האיש שזורק אבנים.

(ואגב, הפיל שבחדר ברור מאד לכל הצדדים, לא רק בסוגיית יהודים מול ערבים, אלא בכל סוגיא שהתרבות המערבית נוגעת בה. מבחינתם קיים רק המעשה הפרטי של האדם הפרטי, ורק הזכות הפרטית של האדם הפרטי, גם כאשר ברור שהאדם הפרטי הזה דורש מה שמתחזה כזכות פרטית, אך למעשה הוא רצון לשנות את כל הנורמה הלאומית. (לפעמים אפילו האיש הפרטי שכביכול דורש את הזכות הזאת, הוא עצמו קרבן של התרבות המערבית שרוצה לבנות את ערכיה על גבו).

אבל המערבי ינתק את בקשתו של האיש הפרטי הזה מכל ההקשרים שלה, יעשה פרצוף תמים, וישאל: "זה עניין פרטי שלו, אז למה אתם פוגעים בזכויותיו לעשות כרצונו?" הוא ישאל את השאלה גם כאשר ברור שמה שרוצה המערבי הכביכול פרטי הוא להניף את דגלו בערים ובכפרים, ועליו הגנה וכיבוש. וד"ל).

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו