לפני תשעה חודשים הוציאה הדסה רינת כהן ספר ילדים בשם 'הילד השלושה עשר', ספר שהכיל שירים מאוירים מעולמם של ילדי התנחלויות וגבעות, ועכשיו, לכבוד שבוע הספר, היא מוציאה ספר חדש באותו הסגנון.
'יותם הקסאם ואני' הוא ספר שמביא את קולם של ילדי הנגב המערבי, "עוטף עזה", אל מדף ספרי הילדים הישראלי, אולי בפעם הראשונה באופן הזה. הספר כתוב בצורה חשופה וישירה שמצליחה לבעוט, לגעת ולקרוץ בו זמנית, ובכך בעצמם מנגישה את סיפורם גם לילדים בשאר הארץ.
"הספר נולד אחרי שסיימתי עם כתיבת הטיוטה של הילד השלושה עשר" מספרת כהן, "זה היה בסוף 2019 ותחילת 2020, עוד טרם פרוץ הקורונה, כשמבצע חגורה שחורה השאיר את אנשי העוטף במקלטים, ואותי בפתח תקווה דואגת לשלומם מרחוק".
"התחלתי לכתוב שירים עם אותו קול ילדי מתריס וציני. השירים תפסו תאוצה, דרך קבוצת 'קול האמהות' שהפכו חברות טובות שלי. הייתי כותבת להן שיר עד שלושה ביום, והשירים הפכו ויראלים ועודדו את רוחן מאד. בקשתי מהן לספר לי חוויות או לשלוח תמונות שבא להן לשתף ואנסה לכתוב עליהם במילים שלי, וכך היה".
כהן מספרת למשל על תמונה של מיגונית ליד מגרש כדורגל ששלחה לה טלי צור אריה מקיבוץ דורות, תמונה שתוך חצי שעה הולידה שיר שהצליח לרגש את כל חברי הקיבוץ. "השיר הזה" היא מספרת, "הביא אותם להזמין אותי בסוף סבב הלחימה לערב פואטרי סלאם בפאב בקיבוץ. שהיה חוויה נהדרת חוצת מגזרים ודעות".
למקרה שתהיתם, השיר הזה עם איור שזהה לאיור על המיגונית נכנס גם הוא לספר, ויחד איתו גם קטע מהפואטרי סלאם שכתבה כהן לאותו הערב. על הספר היא עבדה בשנה האחרונה, כשהקורונה גרמה לשקט יחסי באזור, והוא מכיל עיבודים של השירים שנכתבו אז בתוספת שירי "הפוגה" שמתארים הווי דרומי שיש בו מן המשפחתיות שאין במקומות אחרים.
בלי שיכלה לצפות זאת מראש, יצא שהעריכה הסופית של הספר נעשתה תחת האווירה המלחמתית של 'שומר החומות', כשגם תושבי מרכז הארץ הרגישו היטב את מה שעובר על ילדי הדרום ומשפחות הדרום כבר עשרים שנה, וביתר שאת מאז הגירוש.
"הכל בידי המכוון הגדול למעלה, ואם עד שומר החומות התלבטנו כיצד לקרוא לספר האם שירים מעולמם של ילדי העוטף או מעולמם של ילדי הנגב המערבי. תוך כדי הלחימה בסבב האחרון, הבנו שהגיע הזמן להכריע את הכף לטובת שירים מעולמם של ילדי "עוטף ישראל". במהלך המבצע המשכתי לשלוח לפייס ולמנהלת מרכז חוסן שדרות מהשירים שכבר אוירו על ידי אלחנן בן אורי. גם הפעם שמחתי לשמוע עד כמה השירים מחזקים את נפשם בשעות הקשות, ומעלים חיוך".
"אני חושבת שבזמנים האלה ראוי לקרוא את הקול הזה שלא נשמע דיו. לקרוא על החששות הפחדים הקריצות והיחודיות שיש למי שגר באזור צמוד גדר, ולמצוא מקום מכיל בתוכנו לילד הזה שהילדות שלו שקופה כל כך".