יש קטע כזה לשבת עם חברים על בירה ולהעיף לאוויר ספקולציות פוליטיות. טוב, לא חייבים בירה, ולא חייבים חברים, מספיק רק לשבת מול המחשב לפתוח אתרי חדשות ולהתחיל לנחש מי האשם האמיתי בסערה הפוליטית הנוכחית.
הבאלגן הזה התחיל עם הקמת האינטרנט. שפע המידע גרם לכולנו לחשוב שאנחנו יודעים הכל, וגם מבינים בהכל. בהמשך, עם המצאת הרשתות החברתיות התופעה רק התגברה. עכשיו לא רק שאנחנו מבינים בהכל, עכשיו אנחנו יכולים גם לספר את זה לכול העולם, כולנו עיתונאים עם דיפלומה.
בקורונה הסיפור הזה הגיע לנקודת רתיחה. כל אחד העלה השערה מה יותר אמיתי ומה שקר. האם החיסון טוב או רע. איזה תקנות נכון לקיים ועל איזה תקנות חובה לצפצף. בקיצור איך אומר סימבה בסרט מלך האריות: "איש אז לא יאמר לי מה ולא מותר לי, משתגע כבר מלך להיות.."
וכמו מים שרותחים על אש, בסוף יש נקודת גלישה. יש נקודה שהמים כל – כך רותחים עד שהם מתחילים לגלוש מעל שפת הסיר עד שהם מכבים את האש. ונראה שכך גם הימים שאנחנו מצויים בהם. או ליתר דיוק, היום שאנחנו עומדים בו – יום החלפת שלטון בישראל.
מרוב תככים פוליטיים ותקשורתיים אתה כבר לא יודע למי להאמין. האם לביבי ששוב ושוב הבטיח ימין וקיים שמאל? האם לבנט שקיים אחד בפה ואחד בלב? או בכלל לעמית סגל שטוען שאחד האשמים המרכזים הוא סמוטריץ'.
האמת היא, שלא שאנחנו לא יודעים למי להאמין. הסיפור האמיתי הוא שאנחנו כבר לא רוצים להאמין. המים כבר גלשו לגמרי מהסיר וכיבו את הניצוצות האחרונות של האש. והייאוש מתחיל לזחול בקצב מהיר, ואפילו יצא החשק לשבת על בירה עם חברים.
אפשר להתייאש, אפשר לוותר, ואפשר גם לחזור אחורה שבע שנים. לחזור לפסח תשע"ד למילים הצלולות והבהירות שכתב אז אורי אליצור ז"ל. מילים שרלוונטיות היום יותר מתמיד.
ואני עשיתי לי כלל: "כשאני שומע את העדר הזה מתחיל להתלהם ולהעלות אבק, לדבר שטויות חסרות פרופורציה ולהתחרות מי מגזים יותר ממי – כשזה קורה אני הולך לי הצדה, שומר על השכל שלי שלא יתלכלך באבק, ומביט בחשדנות על כל ההצגה עד שהאבק יתפזר קצת".
לא צריך להתייאש, לא נכון לוותר, אבל אולי נכון קצת להרפות, קצת לשחרר, קצת לתת לשכל להתנקות. וכמו סיר של מים מלוכלכים וגועשים, אם קצת ננמיך את האש, אם ניתן קצת ללכלוכים לשקוע בעדינות בתחתית הסיר, נקבל מים זכים וצלולים.