לפני כעשרים שנה, עליתי על אוטובוס עמוס נוסעים, בו עלו נוסעים גם דרך הדלת האחורית, ולא רק דרך דלתו של הנהג, יוזמי הרעיון קיוו שהנוסע הנאמן ינקב לבד את הכרטיסייה שבידו.
נער בן ימינו לא יבין מה מיוחד בהקדמה הזו לסיפור שאני רוצה לספר, אולם צריך להבין, הימים ימי טרום "עידן הרב קו" ובשביל לשלם על נסיעה בתחבורה הציבורית, היה צורך לשלם כסף לנהג או לקבל ממנו ניקוב בכרטיסת הנייר שבידך ממרצע הברזל שבידו.
באותם הימים החליטו אנשים בעלי תושייה, לנסות להקל על נהג האוטובוס ועל העומס שנוצר בעלייה לאוטובוס, וביקשו אישור לשים מרצע ניקוב נוסף הקשור לדלת האחורית של האוטובוס. עליתי לאוטובוס נדחסתי בין ההמון וניקבתי את הכרטיסייה שהיתה בידי.
לאוטובוס נדחס גם בחור חרדי בן גילי ועמד לידי כל הנסיעה. בתום הנסיעה ירד הבחור בתחנה בה אני ירדתי. שמתי לב לכך שהבחור לא ניקב את הכרטיסייה שלו, ובעצם לא שילם על הנסיעה. פניתי לבחור בתמימות והערתי לו על כך שלא שילם ויש בכך משום גזל.
"מותר לגזול את המדינה", ענה לי הבחור כלאחר יד. הייתי המום מתשובתו אך מיד עניתי לו חזרה, שאף אם נפסוק כדעת רבינו ניסים במסכת נדרים ונאמר שאין דין של "דינא דמלכותא דינא" עדיין חובה עליו לשלם על נסיעה באוטובוס, כיוון שחברת אגד הינה חברה פרטית ולא מוגדרת "המדינה" (אז היתה רק חברת אגד בשוק התחבורה הציבורית). הבחור המשיך באדישותו וענה לי: "אגד היא חלק מהמדינה ומותר לגזול ממנה".
הבחור המשיך לדרכו בלב שלם (כך לפחות נראה לי) ואני המשכתי ליעדי במוח מהורהר. חשבתי על כך שטשטוש הגבולות בגדר מהו גזל ומהו היחס למדינה או לגזילת כסף ממנה, גרמה לבחור הזה "לעבירה לשם שמים", שלאחריה הוא כלל לא מרגיש שעשה משהו רע, ואולי אף מרגיש שעשה מצווה.
הסיפור הזה עלה לי שוב בתקופה האחרונה, בעקבות הפרת עשרות הבטחות מתוקשרות ומצולמות של נפתלי בנט וחברי מפלגתו.
לא החלפת השלטון הדאיגה אותי ואף לא ממשלת שמאל כזו או אחרת. אלא דווקא תרבות השקר שדבקה בנו - הציבור הדתי לאומי.
בפוליטיקה הישראלית נוצר מונח בזוי בשם "כלנתריזם". המונח קרוי על שמו של רחמים כלנתר, חבר עיריית ירושלים בשנות החמישים של המאה הקודמת, והוא מתאר מעבר של חבר כנסת או חבר מועצת רשות מקומית מסיעה אחת לאחרת תמורת טובת הנאה פוליטית, כפי שעשה אותו כלנתר בעיריית ירושלים.
רחמים כלנתר היה חבר במפלגת הפועל המזרחי בעיריית ירושלים. לצערי, היום לא מפתיע אותי שדווקא מתוך מפלגה זו הגיע מישהו "שגנב קולות" והלך עם מפלגה אחרת. הכלנתריזם של פעם הפך להיות הבנטיזם של היום. בנט אינו מקרה חד פעמי אלא מצביע על תופעה מדאיגה.
ואכן, קדם לבנט הרב רפי פרץ, שהבטיח לבן גביר משהו ולא עמד בו. "אבל בכל זאת", יאמרו לי תלמידיו של "רבי לוי יצחק מברדטיצ'יב": "הרי בזכות זה זכה הרב רפי פרץ להישגים רבים וקיבל משרה כזו או אחרת שהועילה לציבור הדתי לאומי, ונפתלי בנט יהיה ראש הממשלה הראשון עם כיפה על ראשו, דבר שלא קרה כבר אלפיים שנה, הוא אחד משלנו, אחד שידאג לנו. לא ככה??"
אז זהו, שלא! יש לנו חשבון נפש חינוכי שעלינו לעשות. מה הוביל לכך שאצלנו "בערוגה" תופעת השקר הפכה להיות דבר לגיטימי. צריך להבין, האנשים הללו הם מטובי בניה של הציונות הדתית, לא מדובר "בארחי פרחי" יושבי ברזלים ושוכני כיכרות.
כלנתר למד בטובי המוסדות, היה מנהיג העדה בבוכרית בירושלים, וכתב ספר על כבוד השבת. הרב פרץ הוא איש חינוך דגול, טייס מסוקים, תת אלוף בצה"ל.
בנט הוא מטכליסט, מנכ"ל מועצת יש"ע. בשר מבשרה של הציונות הדתית. לא סתם מבשרה מליבה של הציונות הדתית. "לא קטלא קניא".
הדברים נכונים גם לניר אורבך, מתן כהנא, עידית סילמן ועוד. התופעה הזו, היכולת לשקר לצורך מטרה נעלה, היא מדאיגה אותי. משהו בחינוך הדתי לאומי נתן להם ולנו איזשהו הכשר לדבר.
אחד הביטויים המפורסמים בשפה העברית הוא: "המטרה מקדשת את האמצעים", ואחד ממקורותיו היא האמירה האיומה של הדיקטטור הרוסי לנין: "כשחוטבים עצים – ניתזים שבבים", אמירה ש'הגנה' על יישום מדיניותו הטוטליטארית באמצעות מאסרם או רציחתם של המוני בני אדם בשנות השלושים של המאה הקודמת. אולם, ביהדות "המטרה איננה מקדשת את כל האמצעים". כך למשל, כאשר אדם רוצה לקיים את מצוות נטילת לולב, אם הוא יגנוב לולב כדי לקיים את המצווה, קבעו חז"ל שזאת "מצווה הבאה בעבירה", ומעבר לאיסור הגזלה שבידו, גם המצווה לא עלתה לו.
תורתנו הקדושה, מצווה אותנו שלא נשקר אחד לשני (ויקרא יט, יא), אמנם ישנם מצבים מסויימים שלימדונו חז"ל שמותר לשקר (או לשנות לשנות בדיבורינו), כגון: לצורך השלום (יבמות סה ע"ב), צניעות, מניעת נזק כלכלי לאחר וענווה (בבא מציעא כג ע"ב). אך לדיינים מוסיפה התורה אזהרה נוספת: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק , וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג" (שמות כג, ז)
הדיינים, מנהיגי העם, חייבים לשמור כל הזמן על קרבה לאמת. עליהם להתרחק מהשקר. התקרבות שלהם לשקר יכולה להוביל להרג של צדיקים ונקיי כפיים. מתוך רצון להגיע למטרה, המנהיגים שזועקים על שיח מסוכן של אלימות, יכולים להוביל אותנו לשיח מסוכן של "המטרה מקדשת את האמצעיים".
קל מאוד ליפול לשקר, חז"ל מלמדים אותנו (שבת קד ע"א) ששקר נפוץ בעולם, ולכן אותיותיו קרובות בסדר האלף בית - ש.ק.ר. לעומתו האמת נעדרת, ולא נפוצה, ולכן האותיות שלה רחוקות אחת מהשניה ונמצאות בקצוות האלף בית - א.מ.ת.
בנט וחברי מפלגתו לא הראשונים ששיקרו, וכנראה גם לא האחרונים. אך הם מראים לנו תמונה מדאיגה של ציבורינו, המחייבת אותנו למחשבה מעמיקה, איך הפכנו את השקר לחלק מחינוכינו, ואיך הפך השקר להיות דבר לגיטימי.
הכותב: הרב שאול עבדיאל, איש חינוך המשמש כר"מ בישיבה התיכונית בהר ברכה, וחבר באיגוד רבני קהילות