מחילה, טעיתי

אחרי שנכנסים למהלך המוּנע מנגיעות אישיות, נדרשות תעצומות נפש גדולות כדי להודות בטעות ולצאת ממנו, לכן רצוי מלכתחילה לא להיכנס אליו. ובכל זאת, ההודאה בטעות אפשרית ורצויה.

הרב יוסף שריקי , ד' בתמוז תשפ"א

מחילה, טעיתי-ערוץ 7
הרב יוסף שריקי
צילום: עצמי

יוני, מדריך בתנועת נוער הזמין את חניכיו לפעולה מעניינת, בה יעשו מכירה פומבית. יוני הסביר לחניכים מה זו מכירה פומבית, אך הואיל ואין לו חפץ יקר למכור הוא יעשה את המכירה הפומבית על שטר של 50 ₪ שהוציא מכיסו. החניכים צחקו.

יוני הסביר שאכן אפשר לתת כל הצעה, אפילו שקל, ולזכות בשטר, אבל יש תנאי נוסף. אמנם, מי שיתן את ההצעה הגבוהה ביותר יזכה בשטר, אבל מי שיהיה במקום השני, יצטרך לשלם ליוני המדריך את ערך ההצעה שלו.

היה זה אילן שקם ראשון וצעק 'שקל', כשחשב לעצמו שמקסימום יפסיד שקל, אבל יוכל לזכות ב 50 שקלים. הצעתו של יניב לא אחרה לבוא 'שני שקלים'.

מה פתאום שאשלם שקל ליוני המדריך חשב אילן בליבו, והקפיץ את המחיר ל 5 שקלים. יניב שהבין שהוא הולך לשלם ליוני שני שקלים לא ויתר והעלה לעשרה. וכך המשיכו השניים, מאה, מאתים, שלוש מאות... עד שיוני קרא בקול שהמכירה נפסקת ולמעשה אף אחד לא צריך לשלם כלום.

"האם נראה לכם שהמשתתפים נהגו בלא היגיון כשהציעו לי 300 ₪ עבור שטר של 50 שקלים?" שאל יוני, והשיב "כלל לא". כשאדם נכנס לתוך מהלך, אפילו שטותי, קשה לו מאוד לצאת ממנו. החכמה היא לא להיכנס אליו כלל.

השבת קראנו את פרשת קורח. חז"ל שואלים במדרש: קורח, שפיקח היה מה ראה לשטות זו? אלא, לאחר שקורח נכנס למהלך, כבר קשה היה לו לסגת ממנו.

כשאדם מונע מנגיעות אישיות, למרות ובתחילת המהלך הוא אולי מפקפק בצדקת דרכו, אבל ככל שהוא נכנס לעומקו, כך קשה לו יותר להודות בטעות, עד כדי שהוא מאמין שהצדק עמו.

מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת ידעו, שרק אחד ינצל, והשאר ידונו לשריפה, ובכל זאת התייצבו לפני משה. אין זאת כי האמינו שהצדק עימם וה' איתם.

חז"ל מספרים, שבלועי קורח צועקים 'משה אמת ותורתו אמת, והן בדאין'. שואל הרבי מרוז'ין זצ"ל: מדוע נאמר 'והן בדאין' היה צריך לומר ו'אנו בדאין', הרי מי שצועק הם קורח ועדתו?! אלא מלמדים חז"ל, אמנם הם צועקים 'משה אמת ותורתו אמת', אבל זאת רק כדי שיוציאו אותם מאש הגהינום, אך חז"ל הם שמוסיפים ומגלים לנו כי 'הן בדאין', שגם עמוק בתוך הגהינום הם עדיין מאמינים שהם צודקים!

למנצח על שושנים לבני קורח. בני קורח מכונים 'שושנים'. מה השושנים רכים, כך בני קורח ידעו לרכך את עורפם הקשה ולשוב בתשובה. זו גדולתם, שאף בתוך עומק המהלך, שהעורף קשה, והחזרה לאחור כבר לא נראית באופק, ידעו בני קורח לרכך את עורפם כשושנים, להודות בטעות, להודות שמשה אמת ותורתו אמת ולשוב בתשובה. בגדלות רוח כזו הקב"ה שמח, ומסייע להם לשוב בתשובה, "דודי ירד לגנו ... ללקוט שושנים..."

בפני כל אחד מאיתנו, המרגיש שהוא עמוק בתוך מהלך שמתברר לו כעת שהוא שגוי, שתי דרכים. האחת להאשים את אלה שגרמו לו להיכנס למהלך או למצוא הסברים טובים והצטדקויות למה זה נכון שהוא עדיין אי שם עמוק בתוך הבור.

הדרך השניה היא לקחת אחריות, לומר לעצמי 'טעיתי' ולשאול את עצמי 'מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב לטובה?' ליישם ולפעול בכיוון זה. לא להסתכל לאחור, לא לאפשר ל'מה יאמרו' לשתק אותי, אלא לבחור נכון וטוב, גם אם זה נגד הזרם שכעת סוחף אותי.

בחירה זו קשה ודורשת גבורה אמיתית. אך בדרך בה אדם רוצה לילך בה מוליכים אותו.

בזכות עבודת המידות של בחירה במסלול לקיחת אחריות אישית ודרישה מעצמי, ולא בהתמקדות בהסברים טובים וחיפוש אשמים, נזכה לאחדות ואהבת ישראל אמיתית, שתהייה הסניגור הטוב שלנו לגאולה שלימה במהרה בימינו וברחמים גדולים, אמן.