מפורסמים של שקר

עידן האינסטגרם והריאליטי מחייב אותנו לקיים עם ילדינו שיחה רצינית על המשמעות של להיות מפורסם והאם זו צריכה להיות משאת נפשם. לרגל פטירתו של האומן דני קרוון ז"ל, איש מפורסם שהטביע חותם אמיתי אבל לא ביקש לעצמו תהילה

איה קרמרמן , ז' בתמוז תשפ"א

מפורסמים של שקר-ערוץ 7
דני קרוון ז"ל
צילום: Yonatan Sindel/Flash90

לפני כשבועיים, בגיל תשעים, נפטר הפסל דני קרוון. בעולם האומנות הישראלי קרוון היה שם דבר, מושא הערצה, אומן בעל שם בינלאומי, גדול מהחיים. קרוון היה מהאומנים המוערכים בארץ באופן כללי, ואביה המסור של יעל מבית הספר לאומנויות באופן פרטי. אם במקרה מעולם לא שמעתם את שמו, דעו שבאחת מיצירותיו הידועות צפיתם רבות השבוע, בלי לדעת כלל שזו אומנותו. מדובר בתבליט החצוב בקיר של מליאת הכנסת. כן, זה שהנואמים עומדים לפניו. זה שמולו יושבים הח"כים וצועקים בצורה שלא ממש מכבדת את המקום או את שמו הקדוש - שנדמה השבוע כמו לעג לרש, או כמו בדיחה לא מצחיקה - משכן הכנסת.

כשאדם ששמו הולך לפניו נפטר אני תמיד תוהה על המורשת שהוא מותיר אחריו, על טביעת האצבע ההיסטורית של פועלו. לא בימי השבעה, שבהם הוא מחובק על ידי כול בערגה. אלא על שנה, עשר שנים, עשרים שנים אחרי מותו. על פניו, בנושא הזה, קרוון מכוסה ומבוטח. ההשפעה שלו תהדהד בעולם היצירה הישראלי עוד שנים רבות. קרוון היה ממייסדי אומנות הפיסול בארץ. גם אם עוד אומנים יזכו בפרסים גדולים מאלו שהוא זכה בהם ויטביעו את חותמם, לעולם לא יהיה עוד דני קרוון. זכות ראשונים נשמרת ותישמר לו. לאורו, בשביליו, יצעדו כל השאר.

המטרה: אקזיט

אנחנו חיים בעולם שבו להיות מפורסם זהו אידיאל בפני עצמו. תשאלו ילדים בני עשר מה הם רוצים להיות והם יענו בלי להניד עפעף: מפורסמים. זו המטרה. אם תמשיכו להתעניין ותשאלו כיצד הם מתכוונים להגיע לשם, הם ייתקעו. לא כי הם לא החליטו עדיין. לא כי הם מתלבטים בין כמה תחביבים שמעניינים אותם, תוהים במה הם רוצים להשקיע את זמנם ומרצם. זה פשוט לא משנה להם, לא מעניין. בראייה העקומה הזאת חסר הרצון להצטיין במשהו. הם לא מעוניינים לחוות את המסע, לעבוד, להיכשל ולהצליח. הרצון מתנקז למקום ברור ויחיד: לעשות אקזיט, לקטוף מיד את הפרסים ואת הפרסום. לזכות בתואר שאיתו באות ההטבות, ההנחות וההשקות.

במקום שבו גדלתי לימדו אותנו לרצות להיות הכי טובים במה שאנחנו עושים. לא כדי שיכתבו עלינו בעיתון, אלא כדי שנהיה, ובכן, הכי טובים. זו הייתה המטרה. וכדי להגשים אותה יש דרך אחת, ארוכה ועמוסה בעבודה קשה, בעמל וזיעה. אלפי שעות השקעתי כדי להגשים את החלום ולהפוך לרקדנית. חבריי לבית הספר ישבו שעות ליד הפסנתר וניגנו שוב ושוב את אותה יצירה עשרות פעמים. עבדנו מהיסוד, חרשנו כל פיסת אדמה וסיקלנו כל אבן כדי שהקרקע שלנו תהיה מוכנה לשתילה, לזריעה, לצמיחה.

היום העולם אומר לך את ההפך הגמור. יש דרך קצרה, והיא במרחק נגיעה מכל אחד ואחת מכם. רק הושיטו יד והשיגו את החלום. תכל'ס, זה מפתה. מי רוצה להזיע, כשתחת כל פרח רענן צומחת תוכנית ריאליטי שמבטיחה להעיף אותך לשחקים בן לילה? הנוער של היום, כמו שהיינו אנחנו, חושבים שהם המציאו את הגלגל וגילו את אמריקה. בשביל מה ללמוד ולעבוד שנים אם אפשר לרקוד איזה ריקוד דבילי בטיקטוק ולהפוך לכוכב רשת עם אלפי עוקבים? כל אחד רוצה את דקות התהילה שלו, וממש לא מעניין באיזו דרך נקבל אותן. יאללה, מעלה סטורי.

בעל כורחנו אנחנו שוכחים לקיים עם הילדים שלנו שיחה חשובה, בזמן שאנחנו מניחים להם לצפות בתוכניות הריאליטי ולפנטז שפרצופם יהיה מרוח על טלוויזיות 52 אינץ' בסלון. הגיע הזמן לעמעם את אור החשיבות על עולם הסלבס ואף להתייחס לנושא בבית ובבתי הספר. אלו הנקודות שכדאי להעלות:

1. אנחנו חד־פעמיים. לא כמו כוס פלסטיק במסיבת הסיום, כזו שזורקים לפח אחרי שימוש אחד. אנחנו חד־פעמיים, כי השם ברא רק אחד מאיתנו ואין חנות שמשכפלת בני אדם. בשביל זה לא צריך להיות מוכר. מי ששלח אותנו לעשות את מה שלכבודו נבראנו, כבר יודע את שמנו.

2. צאו מתודעת התיוג. לא כל מה שאנחנו עושים חייב להיות מפורסם ומתועד ולעלות לרשתות החברתיות. הערך האמיתי של חיינו נמצא בחיים עצמם, נטולי הפילטרים ומרובי השמחות והקשיים. החוויות חזקות יותר כשהן חרותות בזיכרון ולא מגובות בענן. מה שיישאר אחרינו הם הזיכרונות אצל מי שאהבו אותנו, מי שאהבנו. אלו שיתגעגעו אלינו שנים אחרי שנלך. ומה לגבי אלה שיצטרכו לחפש את השם שלנו בוויקיפדיה כי הוא מצלצל להם מוכר? עליהם איננו צריכים לחשוב כלל.

3. לא הכול מדיד. יש מעשים שלא מקבלים עליהם פרס, הם נטולי תהילה ואבק כוכבים. הם פשוטים, עדינים, אבל הכי חשובים שיש. על פיהם אנחנו נמדדים, בעולם הזה ובעולם הבא. לתקן מידה אחת קשה יותר מלהגיע לגמר של הישרדות. איך אנחנו מדברים עם זרים, עם החברים, עם האחים ועם הילדים. עבודת השם שלנו. לימוד התורה. הרב קנייבסקי לא שאף להתפרסם. עד היום הוא מתפלל להיות תלמיד חכם ולא גדול דור. הפרסום נכפה עליו הר כגיגית.

4. לא כל הנוצץ זהב. דוגמאות לא חסרות. זמר מפורסם שנפל לסמים. זמרת שניסתה ליטול את חייה כי פחדה להיכשל מול מיליוני עיניים שצופות בה תמידית. דוגמנית שהגיעה מבית דתי ואמרה שלעולם לא תצטלם לא צנוע, והמילה שלה החזיקה כמו המילה של בנט. כוכבת עולמית בת חמישים, בלי בעל, ילדים או משפחה תומכת. הילדים שלנו עוקבים אחרי אנשים אבודים שיודעים איזה צד מצטלם טוב ואיך מסתירים לילה של בכי לכרית. הם אלופי ריטוש תמונות ואשפי הפילטר המוצלח.

5. איזה מפורסם אתה? יש שני סוגי מפורסמים. אלה שהם דני קרוון, שם קוד. אלו מפורסמים ששמם ילך לפניהם עוד שנים רבות. הם אלו שישאירו חותם ותהיה משמעות לעשייה שלהם. ויש את הזן החדש של המפורסמים. אלו שפורצים לעולמנו כהרף עין, ונבלעים בחזרה לעולמם עלום השם בדיוק בחלוף 15 דקות. אלו מפורסמים נטולי עשייה, מפורסמים בעלי משקל סגולי של נוצה. רבי נחמן קורא להם מפורסמים של שקר. אם כבר להיות מפורסם, איזה סוג אנחנו בוחרים להיות?

6. החיים בכוננות ספיגה. אם אנחנו כבר טוחנים לילדים את הראש, כדאי לדבר על המחיר היקר שמשלמים אלו ששמם ידוע בכל בית. מחיר יקר? מצחיק מאוד. הכול הם מקבלים בחינם, לא? אז לא. לפרסום יש מחיר, גבוה. העובדה שיש תמיד עין פקוחה שבוחנת כל מעשה שלך משנה את ההתנהגות היומיומית שלך, זו שאמורה לא להיות מתועדת ושקופה לעיני כול. המימיקות, החיוכים והתגובות הופכים להיות מדודים, עם תודעת פפראצי. כל מעידה פרושה מול עולם שצופה. כל רגע אינטימי משודר לכלל.

אני יכולה להבטיח לכם שדני קרוון מעולם לא חלם להיות מפורסם לשם הפרסום. אני יכולה להבטיח לכם שזה לא מה שהניע אותו ליצור, לרקוע בברזל, להגשים חלומות. אין לי ספק שמה שהניע אותו היה חזון תמידי שהתרוצץ בראשו, מבקש הגשמה. זו הייתה תשוקה אמיתית שגרמה לו לקום בבוקר ולשאוף למימוש. הוא היה אדם של עשייה שבזכותה הפך למפורסם, אולי אפילו בעל כורחו, לא ההפך. יהי זכרו ברוך.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com