זמן להפשיל שרוולים

לנוכח ממשלת האכזבה שקמה השבוע אפשר או להתייאש או לצפות לטוב, אבל כך או כך על מחנה הימין מוטלת כעת משימה ארוכת טווח: הצבת תמונת ראי של ארגונים אזרחיים שיובילו את המדינה בכיוון ההפוך מזה שאליו מוביל תמנון ארגוני השמאל

עפרה לקס , ז' בתמוז תשפ"א | עודכן: 22:26

זמן להפשיל שרוולים-ערוץ 7
עפרה לקס
צילום: מירי שמעונוביץ

כבר ימים ארוכים שמדינת ישראל סוערת. בעד ונגד, ממשלת שינוי או ממשלת שיסוי, האם הגיעו ימות המשיח או שמא אנחנו עומדים על סיפו של חורבן. בימים רגילים אני נושמת פוליטיקה, מתעניינת בתככים, חוטפת ג'ננה לפרקים, לוקחת לריאות, או במילים אחרות חיה את המקצוע.

דווקא הפעם, כשהמערכת הפוליטית מקבלת שוקים חשמליים, המולקולות המפלגתיות מתארגנות מחדש ונתניהו האלמותי מפנה את מקומו לנפתלי בנט, אני מרגישה כאילו התעוררתי משינה עמוקה. אני מביטה במציאות החדשה מתוך הכרה מעורפלת, לא ממש חלק מהסערה הזאת. ככה מרגיש ישראלי בשליחות?

בחודש וחצי האחרונים אני חיה, נושמת ורואה את העולם דרך המשקפיים של העיר שלי. העתיד עדיין לוט בערפל, גם ההווה איננו ברור מספיק, וכשקופצת עליי מציאות חוץ־לודאית אני צריכה לעצור רגע ולהסביר לעצמי את ההקשר. השבוע השתתפתי בכנס של הארגון העולמי של בתי הכנסת. שוחחתי עם חברתי אורלי גולדקלנג (מקור ראשון ובשבע מסרבים להיות אויבים) על חוויותיהן של נשים מתפללות בשנת הקורונה ומה ישתנה עם החזרה לבתי הכנסת. את המושב הנחה יוני קמפינסקי, תבוא עליו הברכה. שניהם שיקפו לי שיש מציאות מחוץ לבועה שלי. בדרך העולה אל הכנס הזכרתי לעצמי שסיימנו עם הקורונה. פתאום שמתי לב שהמגבלות הוסרו וקרה כאן דבר עצום. העולם ממשיך להתנהל ואפילו משלים מהפכות בריאותיות ופוליטיות, בזמן שכמה ערים בארץ מנסות ללמוד ללכת מחדש, לא ברור איך ולאן.

מושיטים יד, נותנים משענת

כשאני בכל זאת מסירה את קורי הלודאיות מהעיניים ומביטה נכוחה על הממשלה שקמה ונהייתה, נולדות לא מעט סיבות לדאגה. בסופו של דבר, מפלגות מייצגות את הקהל שהצביע להן. הן מקבלות את הפתק של הבוחר כדי לקדם את עולם הערכים שבו הוא מאמין. קוראים לזה דמוקרטיה. כשהשותפים בממשלה מחזיקים בהשקפת עולם שונה בתכלית משלי בנושאי משפט ולאום, דת ומדינה, חינוך וחברה, העתיד הקרוב לא נראה מאוד מזהיר.

יש מי שממליצים להתפלל ולשמור על אופטימיות. זו הצעה שקשה לסרב לה, אבל אני חושבת שזה לא מספיק. נכונה לנו עבודה רבה מאוד. מי שמביט בכעס על תנועת הדגלים השחורים ועל מארגני הפגנת השמחה שהתקיימה ביום ראשון בכיכר רבין, מי שמבואס מהעובדה ששוב חולק פרס סוקולוב לעיתונאי השמאל, מה שיעודד עוד עיתונאים ללכת בדיוק לכיוונים האלה, מי שמודאג מארגוני השמאל שקיבלו רוח גבית מהפרעות ויקדמו עכשיו ביתר שאת סדר יום דו־לאומי, צריך להבין שיש מי שמתקצב ומפעיל את כל זה. ולצד התפילה והתקווה, כדאי גם להפשיל שרוולים.

בתקופת הפרעות הכרתי את ארגוני החברה האזרחית הלאומיים והימניים. רגע, אדייק, זה לא שלא ידעתי מי הם. אני מלווה אותם בכתבות מעל דפי העיתון הזה כבר שנים. אבל הפעם הכרתי אותם מקרוב, בפעולה, בזמן של אזעקת אמת. והם היו כאן בשבילנו: 'השומר החדש' ו'רגבים', 'ישראל שלי' ו'עד כאן', 'חננו' ו'לב אחד' (האחרון מקפיד לשבת על הגדר הפוליטית ואינו ימני).

לפני חודש וחצי, כשהשמיים הפכו שחורים מעשן ההצתות והרגשנו שאין לנו לא מדינה ולא משטרה להישען עליהן, פתאום הם הופיעו כאן. אנשים טובים, מקצועיים ומנוסים. הם הגישו כתף לבכות עליה ואחר כך משענת להניח עליה את הגב, ועצות טובות שאין להן תמורה. הם היו איתנו שעות ארוכות בלי חשבון, ובהינף הודעת ווטסאפ הביאו לכאן המוני מתנדבים וציוד מקצועי לרוב. היו להם עצות משפטיות למי שהמשטרה החליטה לרדוף אותו רק כי הוא מהלאום הלא נכון, והם עזרו לנו להושיט יד לנצרכי העיר שחששו לישון לבד או לצאת לסופר. כל עם ישראל חיבק אותנו בימים הקשים ההם והדי הנתינה עדיין פועמים בנו, אבל הארגונים האלה עזרו לנו מבחינה טכנית ומעשית בהיקף ובאופן שלא חשבתי שאפשר. הם נתנו לנו את התחושה שאנחנו לא לבד בסיפור הזה, שהוא באמת לא רק שלנו. הוא של כל המדינה.

וגם בימים אלה הם עדיין נמצאים כאן, רודפים אחרי בדלי ראיות, משיגים סרטונים ותמונות של הפורעים ועוזרים לנו להביא אותם לדין. הם מתייצבים מתחת לאלונקה במאבק הסיזיפי על התודעה, מאבק שרק החל ואין לו קו סיום. הם לא מתעייפים, לא מזלזלים ולא דוחקים אותנו לתחתית סדר היום. הם פשוט כאן, ממשיכים לתת יד.

שוחקים את התודעה השמרנית

וזו המשימה שמוטלת בשנים הקרובות על הציבור שנבעט מהקואליציה. להגדיל, להרחיב ולבסס את מעגל הארגונים האלה. מי שמציץ שמאלה מעבר לכביש מגלה שלצד השני יש צבא ארגונים עצום, גדול ומתוקצב עד צוואר. כולם מקדמים אג'נדות פרוגרסיביות מיליטנטיות יותר או פחות. הם יודעים היטב לאן הם צועדים, והרבה יותר מכך לאן הם רוצים להצעיד את מדינת ישראל. יש להם ארגוני סיוע למסתננים והם תומכים בארגונים אנטי־ישראליים, הם מקדמים סדר יום אנטי־לאומי ופמיניסטי רדיקלי. יש להם ארגוני מחקר באצטלה אקדמית שמצוטטים באופן תכוף ושדולות שמשפיעות על מקבלי ההחלטות. לכל אלה עדיין אין תמונת ראי ימנית והיא חסרה, הו כמה שהיא חסרה. קשה להמעיט בחשיבות ההשפעה של התמנון רב־הזרועות הזה. הוא נמצא בכל מקום, לופת את מה שרק אפשר. ארגוני הימין המצוינים הם מעטים ודלי תקציב.

רוב הציבור בישראל הוא ימני ושמרן, אבל עמותות רבות עובדות קשה מאוד כדי לשחוק את התודעה הזאת, ויש להן גם הצלחות. המעבר לאופוזיציה והתחושה ש"הלכה המדינה" הן הזדמנות נהדרת להיכנס בכל המרץ לעומק השטח של ארגוני החברה האזרחית. לעבות ארגונים קיימים ולמסד חדשים במקצועיות. לסייע בהענקת תקציבים ולהצמיח אלטרנטיבה תודעתית, מחקרית ומעשית. זו משימה להרבה יותר מקדנציה אחת, אבל אפשר להתחיל בה.

לתגובות: ofralax@gmail.com