לרצוח באמצעות הפה

למלבין פני חברו ברבים אין חלק לעולם הבא, בשל העובדה שהוא בכלל אינו מכיר בכך שהלבנת פנים היא רצח, ולכן הוא אינו מתעורר לתשובה וימות כשחטאו ועוונו עמו

עו"ד שלום וסרטייל , ו' בתמוז תשפ"א

לרצוח באמצעות הפה-ערוץ 7
עו"ד שלום וסרטייל
צילום: דוברות ציפחה

בפרשת חוקת אנו למדים כי על מנת לחיות חיי טהרה לא די במי חטאת, אלא על בני האדם, יצירי הבריאה להתעלות בכוח הדיבור; לעשות שימוש ראוי ונכון בכוח הדיבור שבו נבדל האדם מן החי, הצומח והדומם כאחד, וככל שמדובר במנהיג ובחכם גדול יותר, כך הקפידה עליו עוד יותר התורה, ואפילו על משה רבנו, גדול מנהיגי האומה של העם היהודי הקפידה התורה- על דברים שאמר ועל אלה שלא אמר.

ההקפדה על משה באה לידי ביטוי על שלא דיבר אל הסלע, ובכך מנע קידוש שם שמיים גדול אל מול קהל ישראל, וקפידה מאידך על מה שכן אמר- שכינה את בניו של בורא עולם, בכינוי המורים: "שמעו נא המורים", בין אם כיוון לממרים, שוטים או המורים את מוריהם. וכדברי רבי שמואל דוד לוצאטו: "אמנע אף אני הקטן מלהעמיס חטא נוסף על משה רבנו. על כל פנים, הפרשה מלמדת אותנו שתפקיד המנהיג להגביר ולהגביה את מדרגת האמונה בעמו. ולא רק משה נענש אם כשל בדיבורו או באי דיבורו, אלא גם אחיו להנהגה ואחיו מלידה, אהרון הכהן, שכן יכל הוא למנוע ממשה את ההכאה ולהחליפה בכוח הדיבור.

הדיבור פנים רבות לו; יש ויפה השתיקה מהדיבור משיש לדבר. יש לדבר בנחת כי דברי חכמים בנחת נשמעים. משמע משנאמרים שלא בנחת הם אינם נשמעים כלל, ויפה מהם השתיקה שהיא כדבריהם סייג לחכמה. התנא אבטליון מלמדנו במסכת אבות: "חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל". הדבור יכול שיביא לקידוש ה' ויכול חלילה שיביא לחילול ה'.

נמצאים אנו בפתחם של ימי 'בין המצרים' המלמדים אותנו במעשה 'קמצא ובר קמצא', על התוצאות הרות האסון של שתיקה שלא במקומה, על אותו חכם שלא דיבר במקום שהיה עליו לדבר. הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן לאי תגובת חכמים על עלבונו של בר קמצא, באומרו: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". במדרש איכה רבה  מובא שרבי זכריה בן אבקולס היה מהחכמים שנכחו בסעודה אליה הגיע בר קמצא במקום קמצא. אולי בגלל טעות הדוור שהיה אמור להזמין את קמצא והזמין את בר קמצא, אבל לחכמים אסור היה לטעות, ומצופה היה מהם למחות בבעל הסעודה, ובכך היו מונעים חורבן ומונעים גלות, כי על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים".

שואל התשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוּרָאן, בספרו מגן אבות, כבר לפני כ- 600 שנה, מדוע כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, ואילו לרוצח  שנטל חיי אדם יש חלק? ומשיב: מפני שהמלבין הזה לא מרגיש ולא מכיר שהלבנת פנים זו רציחה, והחטא הזה לא חמור, אפוא, בעיניו, ולכן הוא לא יתעורר לתשובה וימות וחטאו עמו ועוונו בו. החיים והמוות ביד הלשון, עם הלשון יכולים אנו להחיות אדם, ואנו, חס וחלילה יכולים גם להרוג אותו. חובת האדם להתבונן ולהפנים שיש שפיכות דמים ויש רציחה גם בלי להרוג ובלי לפצוע, ואפילו בלי לשפוך טיפת דם אחת.

עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל