הייצוג הפוליטי הוא בבואה של עולם הרוח והדעת. הממשלה החדשה בבית הנשיא
הייצוג הפוליטי הוא בבואה של עולם הרוח והדעת. הממשלה החדשה בבית הנשיאצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

המהלך של מפלגת ימינה ובנט להקים ממשלת שמאל זעזע רבים מקרב אנשי הציונות הדתית וגרם לאכזבה רבה. רבים ממצביעי ימינה הרגישו מרומים ונבגדים. עוצמות הרגש שהתגלו בציבור מלמדות שמהלך זה נגע בעצב רגיש בציונות הדתית, וננסה לברר מהו. רבים דיברו על עזות המצח לשקר לבוחרים, על חוסר היושר וכדומה, אולם אני רוצה לדבר על בעיה נוספת שעומדת כאן מתחת לפני השטח: תהליך "פוסט ציונות דתית", שהולך ופושה בחברה שלנו.

הציונות הדתית היא ציבור מסוים במדינת ישראל, אבל היא קודם לכן רעיון. ציונות דתית היא חברה שנוצרה סביב ערך מכונן שעליו הכול עומד. הרעיון הציוני־דתי ביסודו הוא לחיות חיי תורה ומצוות מלאים, להתמסר לבניין הארץ והמדינה, ולחבר ביניהם. החזון הוא שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית בעלת עוצמה רוחנית וגשמית. זהו תמצית האידיאל הציוני־דתי.

מהו תהליך של "פוסט"? זהו תהליך שבו לאט לאט ובהדרגה חברה מחליפה את הערכים שלה בערכים אחרים. זה לא קורה ביום אחד, זהו תהליך שנמשך תקופה ארוכה. בהתחלה, במקביל לערכי היסוד, מוכנסים ערכים אחרים, ערכים זרים לערכי היסוד, ובהדרגה ערכים זרים אלו תופסים יותר ויותר מקום, עד שהם דוחקים את הערכים היסודיים המקוריים. תהליך הפוסט מגיע לשיאו כאשר הערכים הזרים הופכים להיות הערכים המרכזיים של החברה, והערכים המקוריים הופכים להיות ערכים משניים, ובמקרה קיצוני יותר הם פשוט נמחקים.

משולי המחנה אל המיינסטרים

תהליך הפוסט ציונות דתית הוא התהליך שבו הערכים המכוננים של החברה הציונית־דתית מתחלפים לאט ובהדרגה בערכים אחרים. זה לא אומר שעוזבים לגמרי את הערכים הישנים והטובים, אבל זה כן אומר שהם כבר לא הערכים שבעזרתם מכריעים בדילמות של החיים. בתהליך הפוסט ציונות דתית האידיאל של חיבור התורה למדינה והאידיאל הציוני הולכים ונשחקים, והחזון של מדינה לפי תורה הולך ומתרחק. רעיונות הפוכים, פוסט־מודרניים, הולכים ומקבלים לגיטימציה בשתיקה או על ידי הסכמה מסוימת. רעיון הפרדת הדת מהמדינה כבר לא נשמע רעיון רע כל כך, הפרטת הרבנות הראשית, נישואין אזרחיים, הכרה ברפורמים, שתיקה מול הפרת הסטטוס־קוו בענייני דת ומדינה, שתיקה מול תנועת הלהט"ב ופירוק התא המשפחתי, שתיקה מול תהליך החילון בתרבות ובתקשורת, טשטוש הזהות בין יהודים לגויים תחת מסווה של שלילת גזענות, הכרה בצורך להקים מדינה לפלשתינים ועוד ועוד. ערכים אלו הולכים ונכנסים, בתהליך ארוך ואיטי, לתוך החברה הציונית־דתית.

צריך לומר בכנות, תופעת הפוסט ציונות דתית אינה חדשה לגמרי. היא קיימת בשולי המחנה כבר כמה שנים, בעיקר אצל התנועות מקרב הציונות הדתית שממומנות על ידי הקרן החדשה לישראל. עמותות אלו מנסות כבר כמה שנים להגדיר מחדש את עולם הערכים של הציונות הדתית ולהתאימו לעולם הערכים המודרני. אולם כל אלו היו ונשארו בשולי המחנה ולא הייתה להם השפעה גדולה מדי.

אובדן הדרך של מפלגת ימינה, והתמיכה בו על ידי חלק ממצביעי ימינה, הוא משבר בסדר גודל אחר. כבר לא מדובר בקבוצה שולית, ואלו לא אנשים שהיו מאז ומעולם כאלו. מדובר בקבוצת אנשים מהמיינסטרים הדתי־לאומי שעד לא מזמן עוד החזיקו בעמדות ובערכי הציונות הדתית ברמה כזו או אחרת כערכים המרכזיים של חייהם. ואז, בבת אחת, הכול קרס.

הקמת ממשלה עם מפלגות אנטי־דתיות ואנטי־ציוניות, ונטישת המפלגות הציוניות והדתיות־חרדיות, זו קריסה אידיאולוגית. כאשר בניין או גשר נופלים פתאום, כולם מבינים שזה הזמן לבדוק את היסודות. כאשר מפלגה שקשורה לציונות הדתית פתאום נופלת לפוסט ציונות דתית, זה סימן שמשהו ביסודות שלנו, של החברה הציונית־דתית כולה, לא מספיק חזק.

מפלגת ימינה הורידה את שני הדגלים, הדגל הדתי והדגל הציוני לחצי התורן ואף למטה מזה. תהליך הפוסט ציונות דתית התקדם צעד אחד קדימה. כאשר חלק מהשותפים של ימינה לדרך הם אנטי־ציוניים, אנטי־דתיים ורפורמי - במקום הציבור הימני, המסורתי, הדתי־לאומי או החרדי – סימן שמשהו בסדר העדיפויות שלהם השתנה.

מפלגת ימינה לא יצרה משבר בציונות הדתית, היא רק חשפה אותו. כעת נחשפה בעיה רוחנית ותרבותית בתוך החברה הציונית־דתית, שלא הייתה ניכרת כל כך לפני כן.

מצד אחד, משמח לראות ציבור גדול מאוד מתוך הציונות הדתית, כולל מקרב מצביעי ימינה, שלא קיבל את מהלכי תנועת ימינה להיכנס לממשלה שהיא גם ממשלה לא דתית בהגדרתה (אין בקואליציה שום מפלגה שמגדירה את עצמה כמפלגה דתית, לעומת שלוש מפלגות אנטי־דתיות בהגדרתן שכן נכנסו אליה), וגם לא ממשלה ציונית בצורה מלאה (שתי מפלגות שבהגדרתן הן אנטי־ציוניות, כאשר מפלגת הימין הגדולה בחוץ). אולם מצד שני, הרגש לבדו לא מספיק.

לחזור על הראשונות

הרב קוק חזר מאות פעמים על העיקרון שמהלכים מעשיים של אנשים או של תנועות פוליטיות הם בסופו של דבר ביטוי של עולם הרוח והדעת. סוף מעשה במחשבה תחילה, וקלקול מעשי מתחיל בקלקול מחשבתי. הציונות הדתית חייבת לבחור כעת בהתמודדות בנוסח דרך ארוכה שהיא קצרה. לא רק לפעול במישור המעשי־פוליטי על מנת לפתור בעיות מקומיות, שזה חשוב כמובן, אלא לרדת אל מה שמתחת לפני השטח. להעמיק ולברר את היסודות הרוחניים של הציונות הדתית.

רבנים, הורים, מורים בבתי ספר, מדריכים בתנועות הנוער, וכל אחד ואחד מהציבור הדתי־לאומי, בלי יוצא מן הכלל, נדרשים כעת לבירור פנימי. לחזור על הראשונות, או ללמוד אותן מחדש. יש ב"ה הרבה ספרים בנושא, והרבה שיעורים ברשת, רק כמו שהרמח"ל במסילת ישרים כותב, לפעמים הדברים הפשוטים והבסיסיים נשכחים מחוסר לימוד, כי נדמה לכולם שהם ברורים וידועים לכול.

להרגיש שאני ציוני־דתי, להתלבש בהתאם, להשתייך לקהילה ציונית־דתית ולשלוח את הילדים למסגרות של הציונות הדתית ולתנועות הנוער - זה כבר לא מספיק. צריך לעלות קומה, לקומת הדעת. ללמוד היטב מהי ציונות דתית, מהם ערכיה ושאיפותיה ומהו החזון שלה ביחס למדינה. צריך לזכור שכאשר הרוח מידלדלת ונחלשת, נחלשים איתה שאר כוחות החיים.

נפל דבר בישראל ונפל דבר בציבור שלנו. קריסתה האידיאולוגית של מפלגת ימינה היא לא הבעיה, היא הסימפטום. אם לא נתעשת חלקים נוספים מקרב אנשי הציונות הדתית יאמצו לחיקם את הערכים הפוסטמודרניים על חשבון הערכים הדתיים והציוניים. תהליך הפוסט־ציונות שפוגע קשות בציבור החילוני החל לחדור לתוכנו, וכדאי מאוד לבלום אותו כמה שיותר מהר. ככל שיעבור הזמן זה יהיה קשה יותר ויגבה מאיתנו מחירים גדולים וכואבים. אין כאן פתרון לטווח קצר, אבל יש כאן פתרון לטווח הארוך. בסופו של דבר אין לי ספק שנגדל ונצמח מהבירורים הללו, ונעמיד ציונות דתית טובה וחזקה יותר בעתיד.