מכתב לאלוף פיקוד: אף ערבי לא טוען לבעלות על קרקעות אביתר

איש הנדל"ן ליאור זברג מנמק את הסטטוס המשפטי של קרקעות אביתר כאדמות מדינה. "בתור מפקד הכוחות בשטח עליך להתעלות מעל שיקולים פוליטיים ולהתייחס לסוגיה מתוך עיניים משפטיות".

אורלי הררי - ערוץ 7 , ח' בתמוז תשפ"א

מכתב לאלוף פיקוד: אף ערבי לא טוען לבעלות על קרקעות אביתר-ערוץ 7
ליאור זברג
צילום: תהילה עייש

איש הנדל"ן ליאור זברג פנה לאלוף פיקוד המרכז תמיר ידעי, וקבל על מדיניות המנהל האזרחי להגדיר כל קרקע ביהודה ושומרון כפרטית, מבלי לבדוק את טיב הקרקע.

זברג מבקש להסביר את אדמות הישוב החדש 'אביתר' שעל יד צומת תפוח. "לפני שארחיב על עמדתי אקדים מעט רקע על סטטוס הקרקעות ביהודה ושומרון היום. עד לשנת 1967 הקרקעות ביהודה ושומרון היו תחת ניהול הממלכה הירדנית, לפני 1948 תחת ניהול המנדט הבריטי, ולפני 1917 תחת השלטון העות'מאני.

''בניגוד לשאר קרקעות המדינה, כולל השטחים הנוספים ששוחררו ב-1967 כמו רמת הגולן, ביהודה ושומרון לא חל החוק הישראלי. המשמעות היא שדיני הקרקעות ביהודה ושומרון מורכבים ממספר שכבות חוק עם רבדים היסטוריים שונים: חוק הקרקעות העות'מאני (1858), חוקי האימפריה הבריטית וצווי הנציב העליון, החוקים הירדנים, צווים צה"ליים שחוקקו על ידי מפקד כוחות צה"ל באזור, וכמובן החוק הבינלאומי שחופף על הכול".

בגלל שחוקי הקרקעות ביהודה ושומרון שונים לחלוטין מאלה החלים בישראל, ואינם כתובים בצורה מסודרת, לא רבים מכירים את החוקים הרלוונטיים ונוטים לערבב בין מושגים שונים שאינם קשורים לדיון.

"לצערי בימים האחרונים שמעתי פוליטיקאים ואנשי תקשורת שמכנים את אדמות אביתר כ'קרקעות פרטיות'", ממשיך זברג ואומר "אבל לא זו בלבד, כאשר ביררנו עלה שגורמים במנהל האזרחי שתחת פיקודך התייחסו לקרקעות הנ"ל כאל 'פרטיות' של ערבים, בעוד שלמעשה הקרקעות שייכות למדינה בצורה ברורה".

"אני מצר בפניך על הטרמינולוגיה הקלוקלת שמתייחסת לכל השטחים שמעבר לישובים הקיימים כאל 'קרקעות פרטיות' מבלי להבחין בטיב הקרקע, אם יש טוענים לבעלות, אם יש עיבוד וחזקה, ואיזו עילה חוקית יש לאותם אלה שטוענים לבעלות. ההנחה שעומדת מאחורי תפיסה זו היא, כביכול כל הקרקעות ביהודה ושומרון שייכות לערבי פרטי, עלום שם, שלא הגיע אלינו מעולם לטעון בעלות. על פי תפיסה זו שחררנו פיזית את השטחים ב-1967, אבל מעשית השארנו אותן בידי הערבים. דבר הנוגד לחלוטין את תפיסת החוק העות'מאני השורר ביהודה ושומרון."

זברג ממשיך לשטוח את התיאור העובדתי בנוגע לקרקעות הישוב אביתר: "בתי התושבים היהודים נבנו על שטח שאינו מוסדר בטאבו, והקרקעות היו נטושות במשך עשרות שנים בלי שהייתה בשטח כל סכנה שתפריע לחקלאים לעבד את חלקותיהם, לו היו שלהם." יתרה מזאת, זברג חושף כי "גורמים בישוב החדש ניסו לברר עצמאית (כיוון שאין דרך להוציא מידע ממשרדי המנהל האזרחי) אצל תושבי הכפרים ביתא וקבלן אם יש מי שטוען בעלות על הקרקעות, כדי שיוכלו לפצות אותו או לרכוש ממנו את החלקות. אף ערבי לא הגיע לטעון שהקרקעות שלו!"

הטענה העיקרית היא שאדמות אלה שייכות למדינה, אלא שטרם הוכרזו רשמית ככאלה בגלל קשיים טכניים ובירוקרטיים. "בסביבות שנות ה-80 או ה-90 ישב בשטח מתקן צבאי כלשהו, שנעזב בהמשך. כאשר הצבא אייש את המקום לא הוצא לקרקעות צווי הפקעה, כפי שמקובל בקרקעות פרטיות. משמע שהצבא תפס באותן שנים שהקרקעות אינן פרטיות אלא שייכות למדינה. כמו כן שטח הישוב מסופח בצו צבאי לתחום שיפוט של מועצה אזורית שומרון, דבר המהווה הוכחה נוספת לכך שהמנהל האזרחי בעצמו התייחס לקרקעות כשייכות למדינה."

בסיום המכתב זברג פונה ישירות לאלוף שיפעל לביצוע הכרזה על אדמות מדינה בשטחים אלו. "הפעולה המתבקשת לבצע בקרקעות אלה היא הכרזה עליהן כעל אדמות מדינה, וודאי שאין בסיס לטענה כאילו מדובר ב'קרקעות פרטיות'. אני סבור כי בתור מפקד הכוחות בשטח עליך להתעלות מעל שיקולים פוליטיים כאלה ואחרים, ולהתייחס לסוגיה מתוך עיניים משפטיות המבקשות לרשום את קרקעות המדינה על שמה. זהו הצעד הצודק, הראוי והמתבקש, ובכוחך לפעול זאת".