הרב פרופ' יהודה ברנדס: נס המים מן הברז

האיכר הארצישראלי אינו קם בבוקר כאבותיו במדבר ומלקט מן השדה די פרנסתו. הוא חייב לעמול, לחרוש ולזרוע עד שהוא זוכה להגיע ל"ואספת דגנך".

הרב פרופ' יהודה ברנדס , ח' בתמוז תשפ"א

הרב פרופ' יהודה ברנדס: נס המים מן הברז-ערוץ 7
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

בפרשת השבוע אנו פוגשים פיסקה קשה להבנה, שבמרכזה "שירת הבאר":

"וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת ... מִשָּׁם נָסָעוּ ... וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:"

אין מקום ששמו "בארה" ברשימת המסעות והחניות של בני ישראל. לכן יש לומר שזה כינוי מליצי למקום שיש לו שם אחר. אפשר לומר ש"בארה" כלל אינו שם של אחת החניות, אלא מקום שקשור לבאר, שבו שרו את "שירת הבאר". זו היא שירת הודיה על מקור המים שליווה את עם ישראל במדבר, שראשיתו בנס הוצאת המים מן הסלע בתחילת המסע במדבר אחרי חציית ים סוף, המשכו בבאר שנדדה עם עם ישראל ארבעים שנה, וסיומו בפרשתנו, על סף הכניסה לארץ.

שירת הבאר מתארת באופן פיוטי את חפירת הבאר שנעשתה על ידי מנהיגי העם, ואת מסעותיה במדבר יחד עם העם. נקודות הציון: מתנה, נחליאל, במות, הגיא וראש הפסגה מצביעות על מעלות ומורדות, פיזיות ורוחניות, של העם ושל הבאר הנודדת איתם. החפירה והכרייה, על פי הפשט, אינן אלא מליצות המכוונות להוצאת המים הניסית מן הסלע, ואילו על פי המדרש, היו הנשיאים שותפים למשה ואהרן בחפירת תעלות שהובילו מים מן הבאר אל תוך מחנה ישראל, לדגליו ולשבטיו.

המפרשים נתנו דעתם על השאלה מדוע שירת הבאר נאמרת רק כאן, בסוף ארבעים השנה ולא סמוך להתרחשות הנס. יש אומרים, שהלשון "אז ישיר ישראל" מעידה על כך שהשירה הושרה בעבר, בראשית המסע במדבר, ורק נכתבה כאן. יש אומרים, שהשירה קשורה לתפקידה של הבאר בחשיפת הנס שאירע בנחל ארנון, ויש אומרים שהשירה נאמרה דווקא בסיום המסע במדבר, לקראת השלמת תפקידה של הבאר וכהבעת תודה והכרת טובה על כל השנים שבהן ליוותה את העם והעניקה לו מים, חיות וחיוניות.

העובדה ששמו של משה לא נזכר בשירה ואף סיפור נס הוצאת המים מן הסלע לא נזכר בה כלל, מתפרשת אף היא בכמה אופנים. יש אומרים שמכיוון שמשה לקה בחטא מי-מריבה בזיקה לבאר, לא נזכר שמו עליה.

ננסה להציע התבוננות נוספת בשירה זו, מנקודת מבט ארץ-ישראלית:

עד לפרשתנו, לא נזכר בכלל המושג "באר" בהקשר לפרשיות המים של עם ישראל במדבר. המושג "באר" משמש בתורה עבור בארות טבעיות הנמצאות בארץ ישראל ובסביבותיה, כידוע מסיפורי הבארות של האבות בספר בראשית ושל משה במדין, בתחילת ספר שמות. גם בפרשתנו מוזכרת באר במובנה הטבעי: בבקשו מסיחון מלך האמורי לעבור בארצו אומר משה: "לא נשתה מי באר". לעומת זאת, כאשר מדובר על מקורות מים ניסיים במדבר, לא נזכר כלל המושג באר. לא בספר שמות, שם מסופר על המתקת המים במרה ועל נס הוצאת המים מן הסלע, וגם לא בתחילת פרשת חקת, בסיפור השני של הוצאת מים מן הסלע.

נראה שהשימוש במושג "באר" למקור מים בשלב זה של המסע, נובע מכך שהעם כבר לא נמצא במדבר אלא בעבר הירדן ויש בסביבה נחלים ובארות. נחל ארנון, אשד הנחלים והבארות של סיחון המוזכרים בפרשה מעידים על כך יפה. המעבר מן ההזדקקות לניסים לשימוש במקורות מים טבעיים מתקרב והצורך במים הנובעים מן הסלע פוחת והולך.

המעבר משתיית מים ניסיים מן הסלע במדבר לשתיית מי בארות בארץ ישראל דומה למעבר מאכילת מן לאכילה מתבואת הארץ. ישנה ברכה גדולה בתבואת הארץ, אולם היא כרוכה בעמל. האיכר הארצישראלי אינו קם בבוקר כאבותיו במדבר ומלקט מן השדה די פרנסתו. הוא חייב לעמול, לחרוש ולזרוע עד שהוא זוכה להגיע ל"ואספת דגנך".

כך גם בשאלת המים: חקלאי ארץ ישראל ותושביה אינם יכולים להסתמך על הנחלים הזורמים בארץ או להסתפק בציפייה לגשם ובתפילה. עליהם לעמול ולפעול כדי לספק את צרכי המים: לחפור בארות ולהתקין פתרונות השקיה, כפי שעשו האבות בספר בראשית וצאצאיהם בכל הדורות בארץ. כמות המים בארץ מוגבלת ומחייבת התמודדות מתמדת עם המחסור במים ופתרונות יצירתיים לפיתוח מקורות מים חדשים, מחפירת בארות בימי האבות, מפעלי אגירה והשקיה מתוחכמים המוכרים לנו מימי חזקיהו ומתקופת המשנה והתלמוד, ועד להתפלת המים והזרמתם מקצה הארץ לכל קצותיה, בימינו.

המעבר מן ההנהגה של המדבר להנהגת הארץ לא היה פשוט. יש יתרון לחיים אליהם הורגלו בני ישראל בארבעים שנות המדבר. אכילת מן ושתיית מים מן הסלע, בדרך נסית הפוטרת מדאגות פרנסה, נוחה יותר מחיי העמל בארץ, ומאפשרת התפנות לחיי רוח, לימוד ועיון. יש אומרים שזו הסיבה בגללה התנגדו הנשיאים המרגלים לכניסה לארץ והתייראו מפניה. הארץ מחייבת ויתור על מנעמי החיים בחסות ענן ה', והנהגה של עמל ועבודה בחיי המעשה.

לפיכך, יתכן ששירת הבאר על סף הכניסה לארץ מבטאת לא רק את ההודאה על העבר אלא גם את הצפוי לעתיד. יתכן שיש בה מגמה לעודד את הבאים אל הארץ ולרומם את רוחם, לקראת האתגרים הצפויים להם.

אם קוראים את השירה מנקודת המבט של הכניסה לארץ, מובן מדוע החלו להשתמש בה במושג "באר", שכן זה הוא המושג ההולם את מקור המים בארץ ישראל. אי הזכרתו של משה ושל הנס, והמרתם בחפירה וכריה על ידי מנהיגי העם, נובעים מכך שהמשוררים רואים בעיני רוחם את הנס הנסתר, הנמשך לאורך הדורות, של מציאת מקורות מים מספקים בארץ ישראל. הם שרים את שירת המעבר מהבאר של המדבר לבארות של ארץ ישראל.

בנוסח אחר אפשר לומר שיש בשירה הזאת קריאה "אנכרוניסטית" של ניסי המדבר מנקודת מבט של תושבי הארץ. המעיין הנובע מן הסלע מתואר כבאר. נס הדיבור אל הסלע או ההכאה במטה מתוארים כפעולה של כריה וחפירה.

שירת הבאר מרמזת על התודעה הכפולה של החיים בארץ. במישור הארצי, הנגלה, אלו בארות טבעיות שבני אדם כורים אותן, משמרים אותן ושואבים מהן מים כדרך כל הארץ וכל העמים כולם. במישור האלקי, הנסתר, ארץ ישראל היא ארץ אשר "עיני ה' אלקיך בה", ובמובן הזה, מידת הניסיות של אספקת המים בארץ, והתלות בה' הכרוכה בכך, אינה נופלת מזו שהיתה במדבר, אלא שכאן אנו נדרשים להיות שותפים בעשיה וערניים לכך שלא בכוחנו ועוצם ידינו תלוי הדבר.

הצירוף של מעשה ידי אדם וברכה אלקית, הוא המפתח לקיומו של עם ישראל בארצו, בימי קדם ובימינו אלה. כדאי להתרגל לכך, שכל אימת שאנו פותחים ברז בבית ומים ניגרים ממנו, עלינו להכיר טובה לרשויות העוסקות בייצור מקורות המים ואספקתם, בבחינת "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם", ובד בבד להודות על הנס שהוא בבחינת "ואתנה להם מים".

העובדה שהתרגלנו לנס הזה והוא אינו מפליא אותנו כמים היוצאים מן הסלע אינה ממעיטה את ערכו אלא אדרבה, הופכת את המאורע החריג והחד-פעמי שנמשך לכל היותר ארבעים שנה, למציאות של נס מתמיד, חלק מסידרת נסים המלווה את קיומו של עם ישראל בארצו מאז ועד עולם.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג