חג שמח

בבתי הכנסת חזרו לשגרה מלאה. הילדים שוב מתרוצצים בפנים, כמו אז. אימהות, תינוקות, נערים, קשישים. טורה של סיון רהב מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיון רהב מאיר , ט' בתמוז תשפ"א

חג שמח-ערוץ 7
סיון רהב מאיר
צילום: אייל בן יעיש

אין שום חג כרגע, אבל משהו באוויר נורא חגיגי. זוהי חגיגת החיים עצמם. מיום שלישי אין צורך לעטות מסיכות אפילו בחללים סגורים. אנחנו פוחדים להגיד שניצחנו את הקורונה, כי לך תדע איזה וריאנט יגיע, אבל תסתכלו מסביב:

זמר מפורסם פגש השבוע מאחורי הקלעים קשיש שסיפר שזו הפעם הראשונה שבה הוא יוצא, אחרי שנה וחצי. אומנים חזרו להופיע, והכל הרבה יותר מרגש עבורם. אני מסתכלת על הפוסטים שהם מעלים בסוף כל הופעה, כאילו מודים אישית לכל אחד מאלפי האנשים בקהל. כמה לא מובן מאליו לחזור. וזה לא לחזור לאותה מציאות בדיוק, זה לחזור משודרגים, בוגרים יותר, יודעים להודות על הקיים.

כל כך הרבה מסיבות סיום מתקיימות כעת, מסיבות סיום שהן בעצם גם מסיבות פתיחת שנה. מסיבות הסיום של י"ב הן מיוחדות. מאמצע כיתה י"א טלטלו את הספינה לתיכוניסטים האלה, והנה בכל זאת, אפשר בסוף להתחבק ולהיפגש ולחגוג יחד.

אפילו מסיבות סיום של חוג בלט או חלילית הופכות לאיוונט, לחגיגה של אנשים שלא נפגשו המון זמן. שמתי לב שאנשים מתעכבים עכשיו יותר בסוף האירוע. קשה להתרגל. קשה להיפרד, אפילו מאימהות במתנ"ס או מאורחים בחתונה. צריך להשלים פערים. להתרפק על היחד האנושי.

בבתי הכנסת חזרו לשגרה מלאה. הילדים שוב מתרוצצים בפנים, כמו אז. אימהות, תינוקות, נערים, קשישים. רב קהילה בגבעת שמואל סיפר שהתקשה לזהות חלק מבני הנוער בשכונה. כמה הם גדלו בין בידוד למסכה לסגר. שמעתי על קהילה שבה עורכים השבת קידוש לכבוד לידתן של שמונה בנות לאורך השנה. את הבריתות לבנים עשו ביום השמיני, בקטן, אבל עם האירועים להולדת הבת חיכו, ועכשיו שמחים בגדול.

מדריכי טיולים מסתובבים מאושרים, כמעט שיכורים, עם קבוצות ברחבי ירושלים, כי התיירים הראשונים כבר מגיעים.

זה כאילו סתם אמצע יוני, כאילו סתם תחילת תמוז, ובכל זאת: חג שמח.