אסור להרים ידיים…

אנשים בוגרים, מעורבים מגוונים (לשיטתם) היו בהלם רב מערכתי מגודלה והתפתחותה של ההתיישבות.

קובי אלירז , י"א בתמוז תשפ"א

אסור להרים ידיים…-ערוץ 7
קובי אלירז
צילום: טובי שריד

אתמול נפגשתי עם 12 אנשים בגיל תחילת הפנסיה, שהגיעו לסיור שארגנה שכנתי היקרה תמר אסרף.

הרגשתי שהחבורה הלכאורה מייצגת הזו מישראל הקטנה ולא בהכרח השמאלנית היו צריכים למששני כדי להשתכנע שאני בשר ודם, לובש את מלבושם ודובר את שפתם.

ההלם שאחז בהם ממפגשים עם ההתיישבות בשנת 2021 היה מפתיע ומדאיג כאחד, 20 שנות הסברה, חשיפה, תקשורת כמעט ולא עזרו.

אנשים בוגרים, מעורבים מגוונים (לשיטתם) היו בהלם רב מערכתי מגודלה והתפתחותה של ההתיישבות. הם ציפו לראות באריאל כמה בתים בנויים בבניה קלה ובישוב עלי הם חשבו שיש אוהלים ומס קרוונים וגם עז וחמור. 

כשפגשתים שוב בסופו של היום ביקב פסגות הם חשבו שאולי הם בדיסנילנד…הם הגיעו לכאן ללא דרכון ובנסיעה של 40 דקות.

הם גם הצליחו לנזוף בי שההסברה שלנו לקויה ואיך זה יכול להיות…ושאלתי את עצמי, היתכן?

הייתכן ש- 20 שנות הורדת מסכות, מפגשים, מעורבות חברתית, שותפות ושנות מילואים לא הצליחו לשדר שיש כאן חבל ארץ נורמאלי, שחיים בו אנשים, נשים וטף… מאות אלפים…? 

כן, זה קצת מייאש ומחזק את תפיסת לללנד מדינת/בועת תל אביב/ גוש דן רבתי. ומעלה תהיות ו/או קבלת החלטות לגבי החיבור הנצרך והמשך העבודה בעניין וגישור על תהומות של דמיון וחששות והנגשת המציאות הרגילה והתוססת שבה אנחנו חיים… בקיצור שינוס מותניים והרבה עבודה.

וגם על המרחק הקטן והגדול שיכול לשנות מציאות.