מה אכפת לך?

על הצעת החוק שטלטלה את קנדה ועל החיידק שמאיים על חינוך הילדים שלנו. ולמה זה אכפת לנו בעצם?

הרב ליאור לביא , י"ג בתמוז תשפ"א

מה אכפת לך?-ערוץ 7
הרב ליאור לביא
צילום: עצמי

דוגמא צבעונית

לפני כמה שבועות, במסגרת הרצאה במוסד תיכוני תורני מכובד במגזר הציוני-דתי, הקראתי כתבה מתוך העיתונות ובה מתואר כיצד ידוענים ('סלבס') שונים בעולם התרבות האמריקאי, נוהגים להלביש את ילדיהם הקטנים על פי גחמותיהם; בנים בלבוש בנות ולהיפך. הכותרת שניתנה לכתבה היתה: "לפני כולם: ההורים המפורסמים שמאפשרים לילדיהם לפרוץ את גבולות המגדר".

דוגמא מייצגת מתוך הכתבה: "הזמרת שחרטה על דגלה את השוויון והקפידה לבעוט בכל הכללים מתחילת הקריירה שלה, מגדלת בדיוק ככה גם את ילדיה, ומתחזקת בית נייטרלי מבחינת מגדר. כמו אימא שלה, גם בתה ווילו עושה עם שיערה ובגדיה כל דבר שעולה על רוחה: "אנחנו בית בלי תויות, וגם בגן דובקים במגדר חופשי. זו קידמה בעיניי", היא אומרת".

לאחר שהצגתי את הדברים, ביקשתי לשמוע מה יש לתלמידים לומר על הלך הרוח התרבותי הנזכר בכתבה. התפתח דיון מעניין שבמסגרתו אחד התלמידים הגדיר את ההגדרה הבאה: "יש שחור, יש לבן ויש אפור. הלבן – חיובי, השחור – שלילי והאפור – באמצע". ניצלתי את הדוגמא הצבעונית ושאלתי בחזרה: ומה לדעתכם ההגדרה של הכתבה הזאת – "שחור", "לבן" או "אפור"? התשובה שקיבלתי הפתיעה אותי; כמעט כולם, ללא יוצא מן הכלל, אמרו שמדובר בתחום ה"אפור". כלומר – לא חיובי ולא שלילי. משהו באמצע.

אבל זה לא היה סוף הסיפור, על מנת לאתגר עוד קצת, שאלתי: "ומה דעתכם על הורה שכדי לחנך את הבן או הבת שלו לערך חשוב, כיבוד הורים למשל, ייתן סטירה על חציית גבול, האם מעשה כזה הוא "שחור" "לבן" או "אפור""? כאן כבר הרגשתי הפתעה של ממש; כמעט כולם ללא יוצא מן הכלל הגדירו מעשה שכזה כ"שחור"... בשלב הזה הבנתי שמשהו בחינוך שלנו נמצא בבעיה רצינית.

ביטויי שנאה

הדיון הזה הזכיר לי את הצעת החוק הקנדית המפורסמת C -16 שחוללה סערה בעולם, בעקבות דברים שאמר עליה הפסיכולוג הקנדי פרופ' ג'ורדן פיטרסון. לדברי הצעת החוק, (שאגב – עברה ונחקקה בקיץ לפני כארבע שנים), אם גבר שמזדהה כאישה ידרוש ממך לפנות אליו כאל "היא" או "הם" – עליך למלא את דרישתו. ולא – הפנייה בלשון זכר אל גבר שמזדהה כאישה עלולה להפוך לעבירה שעונש בצידה (העבירה היא שימוש ב"ביטויי שנאה").

להלן כמה מהדברים שאמר פרופ' פיטרסון על הצעת החוק: "המיניות האנושית היא בינארית, ויש רק שני מינים ביולוגיים: זכר ונקבה. תיאוריית המגדר היא רעיון, לא עובדה מדעית. דעה, דעה שגויה, ועכשיו היא עומדת להיכנס לתוקף כחוק". "האקטיביסטיים השמאלנים שמאחורי הצעת החוק מאמינים שאתה יכול להיות גבר בגוף אישה או להיפך, שזו מציאות ביולוגית, ושלכן אם זהותך המגדרית סותרת את זהותך הביולוגית - זו מציאות ביולוגית. אבל אם זהותך המגדרית תואמת את מינך הביולוגי – זוהי הבניה חברתית".

"אני לא יודע איך שני הדברים הללו יכולים להתקיים במקביל. בעיניי אלה משפטים חסרי הגיון. ועכשיו הם יהיו החוק". "אני צופה שסטודנט או קולגה שיתעקש שאקרא להם בשמות נייטרליים מבחינה מגדרית, או לא נכונים. "היא" או "הוא" או "הם"... אני לא מתכוון לעשות את זה. ממש לא. אני חושב שזה מניפולטיבי ואני לא מכיר בזכותו של אדם אחר לקבוע בעבורי באיזה כינוי גוף אקרא לו. זוהי כפייה של דיבור ואני מסרב לעשות זאת. על פי החוק ההחלטה שלי אינה חוקית ואולי מבוססת על שנאה. אולי זה נכון, אבל אין בכוונתי לציית. אני סבור שהכינויים הללו נובעים ממניעים פוליטיים. מניעים פוליטיים של השמאל הקיצוני. וכשאני משתמש בכינויים הללו הופכים אותי לכלי של המניעים הללו, ואני מעדיף להיות הכלי של המניעים שלי ולנסח אותם בשפה שלי כמיטב יכולתי, ולא להיות שופר של איזו אידיאולוגיה רצחנית..." (מובא בהקדמה לספרו' '12 כללים לחיים', הוצאת שיבולת).

האומץ של פרופ' פיטרסון לעמוד אל מול המערכת ולהתריס ללא מורא, גרמו לרבים בעקבותיו להתחיל לחשוב מחדש על השטף התרבותי שסוחף אותנו. שטף שמבלי משים מגיע גם לילדינו שסופגים אותו מהפלורליזם הכללי המהווה את רוח הזמן. אבל החיידק הרוחני הזה מבלבל דווקא בגלל העובדה שעל פניו, הוא נראה לא מאיים ואפילו ידידותי, רגיש ואכפתי. על איזה חיידק מדובר?

חיידק ה"מה אכפת לך"?

את המאורעות שקדמו לנפילת עם ישראל בשיטים עם בנות מואב מתאר המדרש (ספרי במדבר קלא) כתהליך התדרדרות הדרגתי שראשיתו בחיי רווחה, שלווה ושפע על גבול ארץ ישראל, בערבות מואב, מעבר לירדן יריחו. מכאן, מתהדקים הקשרים עם העמים שמסביב עד שמגיעים לרגע שבו מבקש אדם מישראל לעבור עבירה עם אישה נוכריה.

"אמרה לו: "רצונך שתשתה יין?" – והוא היה שותה, והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמעי לי!" והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקין שלה, ואומרת לו: "רבי, רצונך שאשמע לך? – השתחווה לזה!" ואומר לה: "וכי לעבודה זרה אני משתחווה?" אמרה לו: "וכי מה אכפת לך? – אינו אלא שתגלה עצמך לו!"

מכאן אמרו "המפער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודה". והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמיעי לי!" ואומרת לו: "רצונך שאשמע לך? – הנזר מתורתו של משה", והוא נזור..."

החיידק שמרחף באוויר בתקופתנו הוא חיידק ה – "מה אכפת לך?". הרי לעבוד עבודה זרה לא יעלה על הדעת. אבל לשתף פעולה עם רעיונות שנראים כמו גחמות אישיות בלבד, מה בעצם הבעיה? הרי כל אחד יעשה מה שטוב לו, ומה בכך שאשתף פעולה בדבר, גם אם הוא נראה לי חסר היגיון ואפילו מריח לא כל כך טוב...

אלא שברגע שמאבדים את הקואורדינטות, קשה מאוד להציב גבולות גם בתחומים אחרים. ומכאן ועד ההינזרות מתורת משה, הדרך נעשית קצרה מאוד. החיסון לחיידק הזה הוא באמירה הברורה שדווקא מאוד אכפת לנו. לא בגלל שאנחנו לא רגישים ולא אכפתיים אנו מסרבים ליישר קו עם השיח הנוכחי, אלא בגלל שמאוד אכפת לנו מעתיד החברה שלנו. מעתיד האנושות. אכפת לנו מערכים שבבסיסם עומדת ההבנה שהחיים אינם מערכת שרירותית של תחושות ורצונות. דווקא כי אכפת לנו מהחיים אנו מבקשים להיות נאמנים למי שהעניק לנו אותם. כל הסכמה שבשתיקה או ברפיון עם הרוח הזאת – היא ביטוי לכשל חיסוני בפני החיידק. וכל עמידה איתנה, אפילו תהיה קטנה ושקטה, היא חיסון חיוני בפניו והיא חשובה.

כי אכפת לנו.