כל כך הרבה סיפורים שמעתי על צבי טל, שופט בית המשפט העליון, שנפטר אתמול בגיל 94. סיפורים מרגשים על בנו משה שנהרג במלחמת יום הכיפורים (טל התפלל בכל יום כיפור בישיבת הר עציון, משם משה יצא לקרב שממנו לא שב). סיפורים מרתקים על משפטו של ג'ון דמיאניוק (הוא צם ביום שבו החליט על גזר דין מוות, מתוך תחושה של חשבון נפש ויראה).
סיפורים אנושיים על היחס שלו לאסירים ששלח לכלא (הוא שמר על קשר, בא לבקר בכלא, ולפעמים אפילו תמך כלכלית במשפחה של מי שאותו שלח למאסר). אבל חיפשתי סיפור שכל אחד יכול ליישם ולקחת ממנו משהו:
כשהגיש מועמדות למשרת שיפוט, כתב צבי טל מכתב לרבי מלובביץ' וביקש את ברכתו. הרבי המליץ לו להתמודד, אבל "ביחד עם קבלה על עצמו: הוספת עניין בקיום משפטיו של 'השופט כל הארץ' בחייו הפרטיים".. כלומר: יחד עם העלייה בדרגה, יש להעלות גם את הרמה הרוחנית של האדם.
אם הוא הופך לשופט, עליו לקבל על עצמו החלטה חדשה לשיפור בחייו האישיים. המנגנון הזה יכול להועיל לאנשים רבים שעולים לגדולה, מתפרסמים ומצליחים, ואז נכשלים ונופלים.
צבי טל התמנה לשופט, ולא שכח את הבקשה. הוא ייסד שיעור יומי בתלמוד בשכונת בית וגן שבירושלים, שיעור שהפך למיתולוגי ומתקיים כבר כ-40 שנה ברציפות. לא פעם ראיתי אותו הולך לשיעור הזה או חוזר ממנו, כמו אלפים שראו אותו לאורך השנים, כחלק מהנוף הירושלמי: שופט שזוכר את "שֹׁופֵט כָּל הָאָרֶץ", שנמצא מעליו.