כל הבלגן התחיל כשהחלטתי להגדיל ראש כאבא ולעשות לילדים בריכה במרפסת. למה לא יכולתי פשוט להמשיך לרבוץ על הספה בזמן שהם רואים משהו שנקרא קוקהמלון ביוטיוב? רק השד יודע. אבל העובדות הן שנתקפתי חולשת אופי, הקמתי את עצמי מהספה והתחלתי לנקות את המרפסת לקראת הבריכה. לקחתי את הצינור והעברתי על הרצפה ניקוי זריז, כששמתי לב למישהי שמביטה בי מאדן החלון שבמרפסת. יונה אצילית, ספוגה במים שבדיוק התזתי, ישבה שם והביטה בי קפואה במקומה. עכשיו, אני יודע שיש לי מין נטייה כזו לגרום לאנשים לקפוא על מקומם בהשתאות, אבל זה היה קצת מוגזם.
מבט נוסף הסביר הכול. הגברת המקננת דגרה על שתי ביצים בתוך קן שבנתה לה. למה היא בחרה דווקא את אדן החלון הזה? ובכן, מסתבר שאחרי הפעם האחרונה שעשיתי לילדים בריכה, השענתי אותה על הקיר לייבוש ובכך יצרתי חלל מוצל ואטרקטיבי היאה לקינון. שום דבר טוב לא יוצא מהבריכות האלה.
"צריך להעיף אותה מפה", אמרתי לאשתי עם מלוא החום האנושי הכה אופייני לי.
"השתגעת?" היא ענתה, "יונה זה סימן לשלום".
"יונה זה סימן לסלמונלה", החזרתי, "זה מסוכן".
"אתה סתם רוצה להעיף אותה כי אתה מפחד מחיות, אבל אני מאמינה שאתה מסוגל להתגבר", היא אמרה בעדינות.
"עד כאן דברי יצר הרע", עניתי ברגישות של מי שדילג על כל שיעורי ההכנה לחיים של הרב עמי.
איך להעיף אותה בדיוק לא ידעתי, אז התקשרתי לחבר שלי דודו שהוא גם רב, אבל בעיקר לא רב, שזה כישרון שמעטים חולקים.
"אי אפשר פשוט להעיף אותה", הוא הסביר, "אדרבה, זו הזדמנות נהדרת למצוות שילוח הקן".
"כל עוד לא רוב ישראל מצויים בארצם כל המצוות הן בחינת הציבי לך ציונים", השבתי.
"אני די בטוח שהמצאת את זה נשמה", ענה הרב דודו.
"נכון", הודיתי, "אבל היה שווה לנסות".
לא משנה כמה ניסיתי להתווכח, דודו התעקש שאני צריך לתת ליונה לסיים את הדגירה בנחת ושזו גם חוויה מאוד חינוכית לילדים.
"נו, מה דודו אמר?" שאלה אשתי.
"הוא אמר שאומנם יש מצוות שילוח הקן, אבל כתוב שהמצטער פטור מן המצוות", הסברתי.
"אני די בטוחה שהמצאת את זה, נשמה".
"היה שווה לנסות", עניתי.
"לדעתי יש הרבה מה ללמוד מהעופות הקסומים האלה", היא אמרה, אבל אני כבר חתכתי כי המצטער פטור מן השיחה.
בינתיים במרפסת גיליתי למגינת ליבי שהילדים כבר התחברו נפשית עם היונה האימהית.
"החלטנו לקרוא לה מטילדה, בגלל שהיא מטילה", הם הסבירו.
"אה, חשבתי מטילדה על שם סבתא שלה מהונגריה", יריתי חזרה בהומור המציק הזה שלי.
"איך אתה יודע איך קראו לסבתא שלה?" השתוממו הילדים.
"היא הייתה עם סבתא שלי במחנות בקפריסין", הסברתי.
"תפסיק להתעלל בילדים", התעצבנה אשתי ולקחה אותם הצידה כדי להסביר להם שבמקרה הטוב צריך לקחת ברצינות כל משפט שלישי של אבא.
מפה לשם המצב החמיר. מסתבר שמטילדה, שתחיה ותטיל, לא הייתה חד־הורית כפי שהיה נדמה. בעלה התור הגיע ואיתו ערימת זרדים לרווח את הקן ולהיטיב עם אשתו.
"זה גבר!" אמרה לי אשתי, "מתי בפעם האחרונה אתה הבאת לי זרד?"
"מתי בפעם האחרונה את הבאת גוזל לעולם?"
"לפני שבועיים", היא ענתה לי בקרירות והצביע על עריסה בפינת החדר.
"אה נכון", נזכרתי והלכתי לקבור את עצמי במחסן.
הילדים מצאו אותי אחרי כמה דקות ועדכנו אותי שהחליטו לקרוא לזכר יובי, בגלל שהוא מביא זרדים.
"חשבתי יובי על שם יובל נעימי אקס הפועל ירושלים", אמרתי.
"אבא מתבדח", הם אמרו זה לזה בגאווה והלכו לחפש מבוגר שמדבר נורמלי.
חלפו כמה ימים ושגרת היונים לא השתנתה, או אז נפל לי האסימון.
"את רואה", אמרתי לאשתי, "זו זוגיות! הבעל רוב היום מחוץ לבית והאמא נשארת עם הילדים".
"הם עדיין לא בקעו אז זה נחשב בכלל שמירת היריון", התגוננה אשתי, "אתה תראה שמיד אחרי שהגוזלים יבקעו היונה תחזור לעבוד בקלינאות תקשורת כמו פעם".
"אדרבה!" אמרתי, "אז היונה לא צריכה חופשת לידה ב"ה. בטח לא חופשה מוארכת ללא תשלום".
"אני מרגישה שאתה מנסה לרמוז משהו", אמרה היעקבינית בחדות.
"חלילה", השבתי, "רק מנסה ללמוד כמה שיותר מהעופות הקסומים האלה", חייכתי בממזריות.
עשר דקות אחר כך קיבלתי שיחה מהרב דודו.
"טוב, בוא אני אסביר לך איך מעיפים את היונה", הוא אמר, כביכול מרצונו החופשי.
"אבל חשבתי שזו חוויה חינוכית לילדים", היתממתי.
"כבר אמרו רבותינו: שלום בית דוחה יונה עם עלה של זית", הוא ציטט.
"אני די בטוח שהמצאת את זה", אמרתי.
"נו בסיידר", הוא נשבר, "היה שווה לנסות".