כיפה סרוגה
כיפה סרוגהצילום: פלאש 90

לפני שבע שנים חנן בן ארי היה בחור אנונימי לחלוטין, הערב הוא ממלא את קיסריה. וגם אתמול. וגם שלשום. ההופעה מחר לדעתי גם כן סולד-אאוט, אבל אני לא בטוח, אז אל תתפסו אותי על המילה. אני לא סוכן של חנן ועל אף שאני מחבב אותו אין לי שום עניין לעשות לו פרסומת סמויה, אותי מעניינת התופעה.

עמית סגל כבר 20 שנה בתקשורת אבל רק בשנה-שנתיים הוא נבחר לעיתונאי המשפיע בישראל, לפני שמונה שנים, ב2012, הוא אפילו לא נכנס לרשימת מאה העיתונאים המשפיעים. באותה שנה, 2012 גם כן, נפתלי בנט היה דמות אנונימית שרק התחילה את דרכה הפוליטית, שבוע שעבר הוא הושבע כראש הממשלה.

נרצה או לא נרצה, תאהבו או תשנאו את בנט/סגל/בן-ארי, קרה פה משהו בשנים האחרונות – כיפה סרוגה הפכה למיינסטרים. לאמ-אמא של המיינסטרים.

גדלתי בעיר בפריפריה ככה שמגיל צעיר הייתי חשוף לחברה החילונית ואף פעם לא התביישתי בכיפה שלי, אבל אני חושב שתמיד ידעתי שהיא מבדילה אותי, מסמנת אותי כחלק מקבוצת מיעוט גם אם כילד לא באמת הבנתי את המשמעות של המילה.

היה אותנו, את החברים של אבא, ההורים של הילדים מבית הספר ועוד קצת שהלכו עם כיפה, והיה את כל השאר. ותגידו מה שתגידו, כל השאר הזה היה הרבה יותר נוצץ. הוא כלל את האנשים ששרו את השירים ששמענו ברדיו, האנשים שהופיעו בטלוויזיה (לא שהייתה לנו חס וחלילה), את השרים וראש הממשלה שראינו את התמונות שלהם בעיתון ועוד ועוד. אתם יודעים, כל האלו שהלכו בלי כיפה.

אתה לא חושב על זה, כילד, אתה פשוט גדל למציאות שיש אנחנו והם. שיש מקצועות ושיאים ויעדים שלא נועדו לאנשים עם כיפה. לא כי זה מה שכתוב בהוראות יצרן, פשוט כי ככה זה. כי ככה העולם עובד.

אז שוב, בלי להיכנס לגופם של אנשים ומה דעתכם על השיר החדש של חנן (שאגב, הוא השיר המושמע ביותר ברדיו בשבוע האחרון), הטור משבת של עמית או המהלך האחרון של בנט, אני פשוט שמח שהבן שלי (בעיתו ובזמנו...) יגדל לעולם קצת אחר. שכשהוא יסתכל בעולם בעיניים ילדותיות נוצצות מתחת לכיפה שקיבל ליום-ההולדת, האופק שייפרש לפניו יהיה קצת יותר רחב מהאופק שהיה לי.