מי שמכיר את התרבות הערבית, יודע שמקום-מרכזי תופס ה'כבוד' (שרף, כראמה) בחיי הפרט, ובחיי האומה הערבית בכללה. הכבוד הוא אחד המנועים היותר חזקים להניע ערבי, ואילו זלזול בכבודו, חמור יותר מפגיעה בגופו או בממונו. דם רב נשפך בשם כבוד-המשפחה, כבוד-האיסלאם וכבוד אל-אקצא.
אצלנו היאהוד, אדם רודף-כבוד נתפס כאדם שפל, ובצדק. אדם המנופח מכבוד-עצמי נקרא בפינו 'ערס' בזלזול, ואנו מחנכים למידותיו של הסבא איברהים ע"ה: רוּחַ נְמוּכָה וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה. אך מסתבר שמה שנכון וחשוב כל-כך לאדם הפרטי, שהכבוד יוציא אותו מן העולם, מתברר כטעות מרה כשאנו מגיעים אל כבודנו הלאומי. שם יש לנו מה ללמוד מבני ישמעאל, מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי.
בדברים אלו הרהרתי, כשצפיתי השבוע בערבי שפל, הצורח בגרון-ניחר על חבר-הכנסת בצלאל סמוטריץ': "תצא החוצה! אתה זבל! ג'וק אתה! מהר תצא מכאן!". פתאום הבנתי: גלה כבוד מישראל. נוטל הכבוד מחיינו הלאומיים.
האמת היא זו, שלא צריך לחפש דוגמאות בארכיון; לבושתנו, הן מופיעות כאן מדי יום: הפרה בוטה של ריבונותנו, שימת החוק ללעג וקלס, זלזול ובוז לסמלי-הלאום שלנו, השמעת חירופים וגידופים על כל היקר והקדוש לנו; ואילו אנו, כנדהמים, מחשים ומחרישים. נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתנו, ואיננו משיבים.
רק לא-מזמן קראנו בתורה: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי.. וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". חז"ל מוסרים לנו שה'שבי' הנלקח, אינו אלא שפחה אחת בלבד. היום ודאי היו אומרים בקבינט: "נו באמת, על זה יוצאים לקרב?! בשביל שפחה אחת שווה לנו להסלים את המצב ולהבעיר את השטח?! נציע להם לשחרר תמורתה אלף כנענים, אולי הם יסכימו...". שימו-לב לתגובה ה'ערסית' של עם-ישראל: "וַיַּחֲרֵם ישראל אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה".
הצרה היא, שאיש אינו מדבר במושגים האלה היום! מנהיגינו, המגיעים מעולם הכלכלה או ההייטק, עורכים שיקולים של רווח מול הפסד, מחיר מול תמורה, ומנסים לנהל מדינה בשיטות ניהול של "win-win", כאילו היינו חברת-הזנק או מניה הנסחרת בשוק-ההון.
אך מה לעשות, יש דברים חשובים יותר מהפסדים כלכליים או אפילו מחיי-אדם! צריך להיכנס למהלכים, אפילו 'לא-רווחיים', רק כדי להסיר חרפה מישראל. איך אומרים ברחוב? "על הכבוד שלנו!".. השפה הזו נעדרת לגמרי מהשיח הציבורי שלנו, והיא כל-כך נכחה בימי קדמונינו, וכל-כך נוכחת עתה אצל שכנינו. ודאי ירדנו לדיוטא הנמוכה הזו, מחמת מחלת הפוסטמודרנה שמוססה אצלנו את ההכרה הלאומית הבריאה, והשקיעה אותנו בבוץ תועלתני-פרטי-וצר.
המשטרה שכחה שהיא משטרת 'ישראל', צה"ל תופס עצמו כשריף בגדת-המערב-הפרוע, המנסה לשמור על שקט בין הכאפיות לגוזמבות, האלימות היא משני הצדדים, המריבות הן על חלקות אדמה, ועל-אף שהאויב צועק השכם והערב מסרים לאומניים, אנו מעדיפים לתרגם זאת לסכסוך נקודתי. לא ייתכן שערבייה תסטור לקצין צה"ל, לא ייתכן שערבי יצרח על ח"כ ויישאר חופשי, לא ייתכן שיהודים יוכו ויירגמו באבנים, ואנו נמשיך לטפל נקודתית. מציאות זו פשוט בלתי-נסבלת! מי יקנא לכבודה של האומה?! מי יתבע את עלבונה?!
כמו שמלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול, משום שאין זה כבודו הפרטי אלא כבודה של מלכות ישראל, ואין אדם יכול למחול על מה שאינו שייך לו; כך בדיוק איננו רשאים למחול על כבודה של האומה. כשאותו בן-אמה צרח על חבר-כנסת, לא עליו בלבד הוא צרח, אין זה סכסוך אישי. אלא את האומה כולה הוא חירף וגידף. כבוד האומה הוא כבודו של מלך מלכי המלכים ית"ש, וחילול כבודה הוא חילול ה' היותר נורא ואיום. "ואין מקיפין בחילול ה'". הדאגה לכבודה של האומה צריכה לעמוד בראש סולם העדיפות הלאומי שלנו, ודרושים לנו מנהיגים שמבינים זאת.
דווקא בעידן שעל כבוד-אישי ואגו, פוליטיקאי חסר-אחריות מוכר את כל הערכים עליהם גדל, כבוד-האומה נמצא בשפל חסר-תקדים... נראה כי ככל שהכבוד-האישי מעסיק את המנהיגים, כך הכבוד הלאומי נזנח. ממשלת אי-כבוד.
בזמני-משבר כאלו, נזכרים אנו בערגה בדוד מלכנו, שכבר בהיותו נער, מלא היה גאון-ישראל, ובכך זכה למלכות:
כאשר פלישתים נאספים בין שכה לבין עזקה לערוך מלחמה עם ישראל, איש לא מתאר כי כללי המשחק השתנו. ישראל נערכים בעמק האלה, הר מול הר, והגיא ביניהם. עד כאן, אומה מול אומה, צבא מול צבא. עד שבא איש הביניים, גלית שמו מגת. עוצמתו הפיזית מאפילה על הלוחמה הפסיכולוגית המתוחכמת שהוא מביא איתו לקרב. במחי-כמה-משפטים הוא משנה לחלוטין את אופי המערכה, ממלחמה לאומית לסכסוך פרטי: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל, בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי... וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה, תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד".
לחרף את מערכות ישראל פירושו להסתכל עליהם כעל 'עבדים לשאול'. אינכם עוד 'צבא ההגנה לישראל', אלא אוסף עבדים מבוהלים שרק רוצים להגיע הביתה בשלום. כשזאת נקודת המבט, חבל שנילחם צבא בצבא, 'תנו לי איש ונילחמה יחד', דו-קרב בזירת ההיאבקות, כאשר אתם הקהל ואני היריב רק של הנציג שלכם. סיפור פרטי, ריאלטי מותח.
מיד מתעורר הצורך בתמריצים שיעודדו מתנדב למשימה הקשה: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי (ממס) בְּיִשְׂרָאֵל". כסף, אישה, הטבות למשפחה. מה עוד צריך יותר מזה?!... איזה שפל.
עד שבא דוד מלכנו, ומרים את תמונת המלחמה הישראלית לגובהה האמיתי: "וַיֹּאמֶר דָּוִד.. מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹקים חַיִּים?"... כאשר נובעים בתום מביטחון מוחלט בצור-ישראל, כאשר יונקים מהקשר היסטורי ארוך ועמוק, אז גם המציאות הפרטית שלפנינו מקבלת פרופורציה נכונה, ומתברר שגלית הוא לא יותר מאשר 'פלישתי ערל'.
דוד המלך יוצא לקרב מכוח האומה כולה, ולפיכך הוא רואה את תמונת המצב הפוך, כלומר ישר, מכל הסובבים אותו. נחיתותו הצבאית לא מהווה חיסרון, כי המלחמה היא על הרוח, על תודעת-הקרב: על מה ולמה אנו נלחמים? מהם שורשי הסכסוך?
כשמעמיקים בזה, מבינים שהמלחמה היא באמת "על ה' ועל משיחו", וחייל עברי היוצא לקרב צריך לדעת כי "על ייחוד ה' הוא עושה מלחמה". וייחוד ה' מתגלה בעולם על-ידי ישראל, שהם גוי אחד בארץ, אחד, כיחידו של עולם.
רק כך ניתן לענות לפלשתיני המחוצף בעוז וגאון: "אָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ! הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ... וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹקים לְיִשְׂרָאֵל". יש אלוקים לישראל, והוא א-ל נקמות, והוא יצא בצבאותינו, עד ייקום גוי אויביו, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ.
דווקא התפוררות הכבוד הלאומי-החילוני, מעידה על מדרגה עליונה יותר שהגיע זמנה להופיע, ואנו נקראים לבנות אותה: תודעת כבוד לאומי-אלוקי, המקנאת לכבוד צבאנו, שהוא באמת צבא אלוקי מערכות ישראל, ומקנאת לכבוד מדינתנו, שהיא באמת מדינתו של הי"ת, יסוד כסא ה' בעולם.
הכותב: ר"מ בישיבה גבוהה, מחבר הספר 'כלים ביד כלינו'