הציונות הדתית על זרמיה השונים נמצאת על קו פרשת המים. התמיכה של הליכוד ומפלגות הלווין של יו״ר האופוזיציה נתניהו בחקיקה אנטי ציונית (איחוד משפחות) בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת היא רק ביטוי שולי לכך.
השאלה העמוקה יותר שמפרידה בין המחנות שהיו ביחד, עד לא מזמן, היא שאלת הזהות. מה זה אומר להיות ימני, ציוני, לאומי.
הביטויים למשבר רבים, ממדינת ישראל כאתחלתא דגאולה, מגאווה להיות ציוני -ממלכתי שמכבד את מוסדות המדינה לתפיסה פוסט ממלכתית וציונית.
רבים במה שהיה המחנה הלאומי (והפכו למחנה נתניהו) רואים במדינה ומוסדותיה אויב או לפחות משהו "שלהם". משלנו לשלהם. מריבונות לתפיסה גלותית.
בעיניהם, הצבא תמיד רופס מידי, המשטרה מושחתת כי היא חקרה את ראש המחנה, השב״כ בעייתי כי הוא מתעסק גם בטרור יהודי (אחוז מזערי מעיסוקו) ומערכת המשפט אשמה בכך שממשלות הימין לא קיבלו החלטות.
הגישה הפוסט ממלכתית שהייתה מרוסנת בזמן החיבור לשלטון הפכה לגלוייה כשאין שלטון.
כך אפשר לשתף פעולה עם הרשימות הערביות- כולל בלד- כדי לבטל חוק ציוני. לשרוף את האסמים כי נדמה שזה יביך מישהו. כך אפשר באותה נשימה לשכנע שרעם יכולים להיות שותפים קואליציוניים, להצביע בעדם לראשות ועדות (התאומים סמוטריץ' ובן גביר) ואז כשזה לא מסתדר לטעון הפוך.
כך אפשר לדבר על חשיבות "עם ישראל" אבל להתייחס למצביעי שמאל שמשרתים איתנו בצבא כאויב שאסור לשבת איתו (אלא אם כן נתניהו יזם כמובן).
ביום ראשון יחול י"ז בתמוז. יום הבקעת חומות ירושלים, שבועות מספר לפני חורבן בית המקדש. הלקחים חייבים להדהד אצל מי שתודעה יהודית צרובה בו. מנהיגות כריזמטית, הגדרה עצמית דרך ״הנגד מי אתה״, קנאות, והוצאת העין של היריב במחיר העין שלך, זה המתכון לחורבן הבית. ימין או שמאל.
הגישה הממלכתית שליוותה במשך עשורים רבים את הציונות הדתית היא אחרת:
אחדות בגישה הזו, היא לא הכרח פוליטי אלא יעד אידאולוגי. לא אחידות פקטיבית שמסתתרת בשם "ימין מלא", אלא הסכמות על מושגי יסוד. מדינה יהודית ודמוקרטית, התיישבות, עלייה, שירות צבאי ועוד.
זה תמיד קשה, מסובך אפילו אבל עדיין זה חלק ממה שמחנכים עליו כל יהודי מאז ימי חורבן הבית. בעוד מאה שנה יהודים לא יבחינו בין מעריצי נתניהו למתנגדיו אבל הם עדיין ישאפו לאחדות העם ויצומו בי״ז בתמוז.
המסקנה היא שהציונות הדתית שאחד מטובי בניה עומד עכשיו בראש המדינה צריכה להתנער מהגישה הפוסט ציונית שמחלחלת בשם התמיכה בנתניהו.
לא להתבייש לקדש את השירות הצבאי של גברים ונשים והתרומה למדינה. לעומת אלה שלא מתגייסים ועושים פחות. לא להסס להיות ממלכתיים, ולהתייחס ביראת כבוד למדינה ומוסדותיה, לצד היכולת להשמיע ביקורת. ובעיקר לא לפחד לחבק את עם ישראל משמאל ומימין.
תפיסות העולם של המחנה הלאומי יבחנו אך ורק במעשים ולא בדיבורים ריקים.
מבחן התוצאה.
ומכיוון שהמעשים של ממשלות הימין בשנים הארוכות מלמדים על דלות בתוצאות (שלא להזכיר את ההתנתקות, שחרורי המחבלים ועוד), הרי שראוי לתת הזדמנות לממשלת האחדות החדשה ולבחון אותה דרך התוצאות.
ולא פחות חשוב מכך דרך הערכים.
מי המודל לחיקוי שעליו אנחנו מחנכים את ילדינו? במידות האישיות, בשפה, בשירות למדינה, בחיפוש אחר המשותף, בממלכתיות ובעיקר באהבת הארץ. כי מי שאוהב את המדינה הזאת, לא שורף אותה. גם אם נדמה לו שהתבואה של היריב תעלה באש.