אז נכון, ח"כ שמחה רוטמן סירב ללחוץ לי את היד.
בעיני, ההתנהגות הזו מייצגת ילדותיות וחוסר ממלכתיות. דרך שהאיחוד הלאומי בוחר ללכת בה מאז הוקמה הממשלה.
מבחינת האיחוד הלאומי, לכל מי שחושב אחרת מהם, אין מקום בחברה הישראלית, וזה עצוב. חרמות ונידויים ודאי אינה דרכה של תנועת הציונות הדתית.
נכון, בחרתי אחרת משמחה. אני לא מתחרט. שמחה בחר אחרת ממני - יכולנו לשתף פעולה גם אם אנחנו יריבים פוליטיים. הכל בסדר. אני מצליח להכיל את הבחירה שלו ועדיין חושב שאפשר לדבר, להתווכח ואפילו, רחמנא ליצלן, ללחוץ ידיים.
אין ובעז"ה לא יהיה אסון לאומי תחת הממשלה הזו כי אנחנו שם.
כי נפתלי בנט הוא ראש ממשלה שצמח מהציונות הדתית להנהגת המדינה.
האיחוד הלאומי יכול לבחור להמשיך להתנהג בילדותיות ולצעוק ואנחנו נמשיך לעבוד בשבילכם.
היינו באופוזיציה. אמנם מתוך הממשלה ההשפעה היא משמעותית הרבה יותר, אבל אפשר לעבוד גם משם באופן ענייני כדי להשיג דברים טובים למען עם ישראל. האופציה השנייה היא להטריל, לצעוק ולצבור לייקים.
אני מזמין את חבריי מהאיחוד הלאומי לחזור להושיט יד.
"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (מתוך פרשת השבוע, פרשת בלק)
וכדברי הרב נריה זצ"ל: "כזה הוא מחנה ישראל: מרוכז אל תוכו...מופנה כלפי פנים, כלפי הקודש והמקדש...".
שנזכה לראות במעלת חברינו ולא בחסרונם.
שבת שלום!