גידי דר בסינמטק
גידי דר בסינמטק צילום: אריאל פייגלין

גידי דר הוא קולנוען ותיק ומוערך שחתום בין היתר על סרט המופת 'אושפיזין', ועכשיו, 17 שנה אחרי, הוא חוזר לשתף פעולה עם שולי רנד ב'אגדת החורבן'.

הסרט החדש הוא אפוס היסטורי מרהיב שמורכב מכ1500 ציורים שמשתלבים לחוויה קולנועית נדירה ועוצמתית, ועל אף שהוא יוצא רק בעוד שבועיים גידי הגיע להקרנת טרום-בכורה בסינמטק, לדבר על הסרט ולציין את י"ז בתמוז - היום בו נפרצו החומות והובקעה העיר.

גידי מתאר איך כבר בשלב מוקדם של עשיית הסרט הוא הבין שהיצמדות לעובדות היבשות של "מלחמות היהודים" לא תאפשר לו לתאר בסרט שאורכו שעה וחצי, אירוע היסטורי בקנה מידה מטורף, שלקח בפועל למעלה מארבע שנים, ולכן הוא בחר לקרוא לסרט 'אגדת חורבן ולא להיצמד לרקע ההיסטורי.

הפניה של גידי לכיוון האגדתי שחררה את תהליך היצירה והפכה את הסרט לסיפור מעמיק יותר, רוחני יותר, ומחובר למקורות הקדומים שנעדרים מהדיון ההיסטורי בישראל החילונית. "בחשש גדול" הוא אומר, "אני מנסה ליצור עוד אגדת חורבן אחת, הפעם בקולנוע".

"משחר ההיסטוריה בני האדם הנציחו את ההיסטוריה העתיקה בסיפורים ובציורים" הוא מסביר על הדרך האומנותית שבחר, "הרגשנו שאם נשאר בשפה של הציור, ללא תנועה, נגיע לאותנטיות. דווקא סגנון כזה, למרות קיצוניותו, יעביר את התחושה הנכונה".

"רציתי לגעת בזמן הקדום" אומר גידי, "אבל הוא קיים רק בדמיון שלנו והייתי חייב להשתמש בו כדי לברוא עולם דמיוני שמבוסס על הסיפור ההיסטורי כמו שקיבלנו אותו לאורך הדורות".

הסיפור שגידי מספר חוזר אלפיים שנה אחורה ומציג חברה שסועה ששרויה במדמנה של כיבוש אכזרי ושחיתות פנימית נוראה, שברגע אחד מתפוצצת וגולשת למרד מטורף ולמלחמת אחים מזעזעת. חברה שמגיעה לרגע בו קורסים כל הבלמים המחזיקים את החברה והיא נשטפת במלחמת דת קיצונית משולבת במלחמה לחופש לאומי ובמלחמת מעמדות חברתית עקובה מדם.

בסופה של ההקרנה אחד הצופים מציין כי הוא מרגיש שיצא קצת מבולבל מהסרט, וגידי לא נשאר חייב. "משמח אותי שהצופים יוצאים מבולבלים" הוא עונה לו, "יותר מזה אני לא יכול לבקש, כי זה מה שהסרט הזה בא לעשות - קצת להוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו. אני מאוד מקווה שגם כל צד במשוואה הפוליטית הישראלית אחרי שהוא יגמור להאשים את הצד השני שהוא הקנאי, גם יפנה אל עצמו את המחשבות. אני יודע שאני מפנה אל עצמי".

"הכי קל להאשים את הצד השני, זה קורה באופן אוטומטי, אבל אני לא חושב שצריך להאשים אף אחד, צריך לחשוב ולזכור שאנחנו חיים כאן ביחד. יש קטע בסרט, בסוף, שבן בטיח צועק להם שגם אם לא חיינו כמו אחים, בואו לפחות נמות כמו אחים. ואני חושב" הוא מסכם, "שאם אנחנו לא רוצים למות, אז אנחנו צריכים ללמוד איך לחיות פה, כמו אחים".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו